שופטי נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ ואח'

התובע הגיש תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבו בתאונת דרכים מיום 13.6.16 בה היה מעורב רכבה של הנתבעת 2 המבוטח בנתבעת 1.

המקרה אירע עת ביקשה הנתבעת 2 להשתלב בכביש בינעירוני בו נסע התובע. התובע העיד כי כשהגיע לצומת הבחין ברכב עומד בתמרור ביציאה מתמרה לכביש הראשי וכשהגיע לצומת הרכב יצא לכיוון הכביש הראשי . התובע העיד כי לא הצליח לבלום והתנגש ברכבה של הנתבעת 2. רכבה של הנתבעת 2 הסתובב ב- 180 מעלות ונכנס ברכבו מהצד. התובע העיד כי הצומת היה עם שלט עצור. כשנשאל אם השלט היה בעת התאונה אם לאו הוא לא ידע להשיב אך כשהגיע למקום לאחר התאונה הבחין בשלט.

הנתבעת 2 העידה כי יצאה מכפר תמרה והיתה אמורה להגיע למקום עבודה אחר. " בצומת לא היה שלט. עצרתי, אני מודה כי הייתי בצום, קצת לחוצה בזמן, אני באמת לא זוכרת , אני זוכרת שהתנגשתי באוטו, הסתובבתי והתנגשתי שוב פעם באוטו, זה מה שאני זוכרת. הסתכלתי ימינה ושמאלה, הייתי צריכה להשתלב בכביש הראשי, כביש בינעירוני, הייתי צריכה לפנות שמאלה לכיוון מקום עבודה אחר. ברכב של התובע הבחנתי , בהתחלה הסתכלתי ולא היה רכב, אחר יצאתי והבחנתי בו כמה שניות לפני ההתנגשות.. הייתי במהירות מאוד נמוכה. הייתי בעצירה ובדיוק התחלתי לנסוע, לא מיהרתי."

מעדותם של שני הנהגים ניתן לקבוע כממצא כי רכבה של הנתבעת 2 היה בעצירה תחילה ואח"כ היא ביקשה להשתלב בכביש בו נסע התובע. מכאן, אני למדה כי הנתבעת 2 ידעה כי עליה ליתן זכות קדימה לתובע. אני דוחה את הטענה כי בעת התאונה לא היה שלט עצור, טענה שלא הוכחה ולא מתיישבת עם העדויות לפיהן נתבעת 2 עצרה לפני שנכנסה לצומת להשתלב בכביש הראשי. הנתבעת 2 העידה כי עצרה תחילה לפני הכניסה לצומת. גם התובע העיד כי ראה רכב שעומד בצומת וכשהתקרב, הרכב יצא לכיוון הצומת. הנתבעת גם העידה בהגינותה כי היתה בצום וכי היתה לחוצה בזמן.

על כן, אני קובעת כי התאונה אירעה באחריות הנתבעת 2 שנהגה בחוסר זהירות ולא נתנה זכות קדימה לרכבו של התובע עת ביקשה להשתלב בכביש הבינעירוני בו נסע התובע.

יחד עם זאת, ולמרות שקבעתי כי הנתבעת 2 אחראית לאירוע התאונה, אני קובעת כי התובע לא הצליח להוכיח את הנזק הנטען על ידו ועל כן דין התביעה להידחות. ואפרט.

אין מחלוקת כי רכבו של התובע הוכרז כאובדן גמור ובגין התאונה הוא קיבל מחברת "כלל" שמבטחת את רכבו סכום של 41,867 ₪. הסכום הזה שולם לתובע בהתבסס על חוות דעת שמאית שהתובע צירף לתביעתו אשר הוזמנה על ידי חברת "כלל". לפי חוות הדעת השמאית, ערך הרכב בעת התאונה עמד על 41,867 ₪. סכום זה כאמור שולם לתובע במלואו.

סכום נוסף ששולם לתובע הוא הסך של 3,097 ₪ ששולם על ידי נתבעת מס' 1, בניכוי 15% אשם תורם, בגין הפסד פרמיה.

התובע הסביר בעדותו כי סכום התביעה בסך של 27,133 ₪ מורכב מההפרש בין הסכום ששולם לו בפועל על ידי חברת "כלל" ובין מחיר הרכב לטענתו, שעמד ביום התאונה על סך של 69,000 ₪. ההפרש בין הסכום ששולם לבין סכום המחירון הנטען הוא הסכום הנתבע על ידי התובע. להוכחת טענתו לגבי המחירון של הרכב צירף התובע דף ממחירון לוי יצחק וטענתו כאמור כי המחירון הוא 69,000 ₪ . התובע הסביר בעדותו כי הסכום ששולם לו ואשר מופיע בחוות הדעת שמאית שצירף לתביעה הוא לאחר ניכוי בגין ליסינג וקילומטראג'. לטענתו לא התכוון למכור את הרכב ויכול להיות שלא היה צורך לנכות אם היה מוכר בעוד מספר שנים.

התובע לא הצליח להוכיח את ערך הרכב שנטען על ידו. לא ניתן ללמוד על מחיר הרכב מדף המחירון שצירף התובע. מדובר במחירון כללי ללא התייחסות למצבו הספציפי של הרכב ובענייננו מדובר ברכב עם קילומטראג' גבוה והיותו רכב מליסיניג. התייחסות ספציפית לרכב היתה לעומת זאת בחוות הדעת השמאית שהתובע צירף לתביעתו. בחוות הדעת נוכה מערך הרכב שעמד על 69,000 ₪ סך של 22% בגין היותו רכב מליסינג ועוד 22.21% בגין הקלומטראג' שעמד על כ- 146,000 ₪. בחוות הדעת השמאית צויין כי מחירון הרכב הוא 41,867 ₪ ואני קובעת כי זה היה מחירו של הרכב בעת התאונה.

לבסוף, ועל אף קביעתי בדבר אחריותה של הנתבעת מס' 2 לתאונה, הרי שהתובע קיבל את מלוא נזקיו. הוא קיבל את מלוא מחירו של הרכב בעת התאונה. התובע לא הוכיח את הנזק הנטען על ידו בתביעה ועל כן אני דוחה את התביעה.