דקל בירד ואח' נ' גמליאל ואח'

רכבי הצדדים היו מעורבים בתאונת דרכים וכל נהג סבור שהאחר אחראי לתאונה. לגרסת התובעים, התאונה התרחשה מאחר שהנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) לא עצרה בתמרור עצור ולא נתנה זכות קדימה לרכב התובעים, התפרצה אל תוך נתיב נסיעת רכבם תוך חסימת הנתיב.

לטענת הנתבעת, היא נסעה בזהירות, עצרה בתמרור עצור, המשיכה בנסיעה כאשר דרכה היתה פנויה, ואז התפרץ מחניון בצידו השמאלי של הכביש רכב התובעים, וזה פגע ברכבה בדלת הנהג בעוצמה רבה.

התובעת 1 היתה הנהגת בזמן התאונה (להלן: הנהגת). הנהגת טענה שהתימרור בצומת שונה ושלט העצור שהיה קודם לכיוון שלה, הוצב בכיוון נסיעתה של הנתבעת ולכן נכנסה לתוך הצומת כאשר היא "יודעת שזכות הקדימה היא שלי והרכב שבא מימיני צריך לעצור על פי חוק. אני מצפה שרכבים שמגיעים לצומת, יראו את התמרור הענק שיש מולם, יתקדמו לאט...".

כאשר הנהגת נשאלה אם היא ראתה שהנתבעת לא עצרה טרם כניסתה לצומת, השיבה: "זה ברור שהיא לא עצרה בעצור". מכך ניתן להסיק כי מדובר במסקנה של הנהגת ולא במידע הידוע לה מתוך צפייה בזמן האירוע.

הנתבעת בעדותה טענה כי לאחר שעצרה עצירה מוחלטת טרם הכניסה לצומת, החלה לגלוש באיטיות ואז קיבלה מכה חזקה ברכב. הנתבעת ציינה בתשובה לשאלת בית המשפט "אם היה לי שדה ראיה, אני טוענת שכן ושלא ראיתי כלום, נסעתי ישר והתובעת יצאה מאיזה מקום, לא יודעת מאיפה ונכנסה ישר לתוך האוטו שלי".

מדובר בגרסה מול גרסה ועל כן יש לבחון אם עלה בידי התובעים להוכיח כי גרסתם טובה, ולו במעט, מגרסת הנתבעת.

לאחר שבחנתי את העדויות, מצאתי להעדיף את גרסת התובעים, וזאת בשל אלה:

ראשית, לא ברור מדוע הנתבעת לא הבחינה ברכב התובעים המגיע משמאלה, כאשר לטענתה היה לה שדה ראיה. הובהר כי הטענה בכתב ההגנה לפיה רכב התובעים יצא מחניון אינה בבחינת עובדה הידועה לה, לא באופן אישי ולא בדרך אחרת, אלא לדבריה, אינה יודעת מאיפה הגיע הרכב.

שנית, בעלה של הנתבעת שהיה עימה ברכב, לא התייצב למסור עדות. אמנם, הנתבעת טענה כי מצבו הרפואי התדרדר ולא ניתן היה להביאו למתן עדות בבית המשפט, אולם לא הושגה אסמכתא לטענה זו. הימנעות מהבאת עד שנמצא בשליטת צד להליך, פועלת לחובתו.

שלישית, אין חולק כי בדרך נסיעתה של הנתבעת הוצב תמרור "עצור", המקנה לרכב התובעים זכות קדימה.