אסרף נ' ארונוביץ ואח'

לפניי תביעה לפיצוי בין נזקים שנגרמו לרכב התובע, לטענתו, בתאונה שאירעה ביום 9/6/17.

לטענת התובע, ביום התאונה הגיעה רעייתו למרכז מסחרי בגן יבנה על מנת לערוך קניות והחנתה את הרכב בחניה מוסדרת. מששבה לרכב, פתחה את דלת הנהג כשהיא מניחה את שקיות הקניות במושב שליד והחלה להיכנס לרכב. לפתע, ובטרם הספיקה להיכנס לרכב ולסגור את הדלת, שמעה רעש חזק מכיוון הדלת הפתוחה , חשה במכה ברכבה והבחינה כי רכב הנהוג בידי הנתבע 2 נכנס לחניה על מנת לחנות בסמוך לרכב התובע ופגע בעצמה בדלתו הפתוחה . עוד נטעם בכתב התביעה כי הנתבע 2 סירב למסור לרעיית התובע את פרטיו ועזב את המקום.

לטענת הנתבעים, התאונה אירעה בנסיבות שונות מאלו המתוארות בכתב התביעה. לטענתם, הנתבע 2 נכנס עם רכב הנתבעים לחניה, בנסיעה קדימה ובזהירות תוך שהוא מבחין ברעיית התובע עומדת ליד רכבה כאשר דלתותיו סגורות. או אז, לאחר שהנתבע 2 החנה את הרכב ליד רכב התובע, פתחה רעיית התובע את דלת הנהג ופגעה ברכב הנתבעים.

לאחר שעיינתי בכל אשר הובא לפניי ושמעתי את העדויות והסיכומים בתיק, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות וזאת בשל אי עמידה בנטל ההוכחה המוטל לפתחו של התובע.

רעיית התובע העידה כי בעת קרות התאונה רכבה חנה באלכסון, כי דלת רכבה הייתה פתוחה עד הסוף וכי רגל ימין שלה הייתה מחוץ לרכב (עמ' 1). עוד העידה , כי הנתבע 2 סירב למסור את פרטיו ועזב את המקום.

הנתבע 2 העיד כי הבחין ברעיית התובע עומדת ליד הרכב. עוד העיד כי החנה את הרכב תוך שהוא מפנה מבט לרכב הנוסף משמאלה ואזי שמע קול טריקה (עמ' 3). הנתבע 2 לא הכחיש כי היה נסער וכי הטיל את האשמה לקרות התאונה על רעיית התובע תוך הרמת קול אך הכחיש מכל וכל כי סירב למסור את פרטיו והעיד כי רעיית התובע היא זו שאמרה כי אין צורך במסירת הפרטים והנתבע 2 קיבל זאת מאחר והנזק שנגרם לרכבו היה משמעותי יותר אך בשל גילו של הרכב לא היה בכוונתו לפנות לחברת הביטוח מטעמו (עמ' 4). הנתבע 2 שב והדגיש כי בטרם הכניסה לחניה ראה את רעיית התובע וכי זו כלל לא הייתה תוך כדי הכניסה לרכב וכי דלת הרכב הייתה סגורה (עמ' 4).

עיון בתמונות שני הרכבים שצורפו על ידי התובע מעלה כי מיקום הפגיעה ברכב הנתבעים הינו בדלת הקדמית (מה שתומך בגרסת הנתבע 2 לפיה התאונה אירעה כאשר רכב הנתבעים כבר חנה במקביל לרכב התובע) והפגיעה ברכב הנתבעים הינה בצורת שקע בעוד שככל שניתן להבחין באופי הפגיעה ברכב התובע, המדובר בפגיעה התואמת יותר את פתיחת הדלת ולא את הטענה כי הפגיעה נגרמה לדלת הפתוחה עד הסוף.

על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף, ככל האפשר, להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית".

עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני אחרת, בית המשפט מגיע למצב של "ספק שקול", היינו מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה אחרת.

במקרה כזה, יכריע בית המשפט את הדין על פי נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה (ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333 (1993); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13) ועוד].

ההלכה היא כי במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו על-ידי כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו (9.5.11) ועוד).

משלא עלה בידי התובע להוכיח את הטענה כי דלת רכבו הייתה פתוחה בטרם כניסת הנתבע 2 לחניה ונוכח אופי הפגיעות בשני הרכבים המעורבים, כפי שתוארו לעיל, הרי שלא נותר אלא לקבוע כי התובע לא עמד בנטל המוטל לפתחו ולא הוכיח את טענותיו אף לא ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך האזרחי.

משכך, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.

נוכח ההנמקה שבבסיס פסק הדין, אין צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בבאר שבע בתוך 15 יום.

ניתן היום, י' סיוון תשע"ח, 24 מאי 2018, בהעדר הצדדים.