גנץ נ' ואקנין ואח'

תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 18.12.17 בראש העין. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 9,006 ₪ בגין עלות תיקונים, שכר שמאי ועגמת נפש.

המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים.

התובע טוען כי התאונה ארעה כאשר נסע בנתיב החיצוני במעגל תנועה בן שני נתיבים, וכי רכב הנתבעים סטה מהנתיב הפנימי לעבר הנתיב החיצוני וזאת במטרה לצאת ממעגל התנועה – ובכך חסם את דרכו וגרם לתאונה.

הנתבעים מאשרים את נסיבות התאונה אולם לגרסתם מבנה הדרך הוא כזה שלפיו היציאה ממעגל התנועה היא לשני הנתיבים – הפנימי והחיצוני גם יחד – כך שהיציאה מהמעגל מהנתיב הפנימי היתה כדין ורכב התובע, שהמשיך ישר בנתיב החיצוני, הוא זה שסטה למעשה לנתיב הנסיעה של רכבם ובכך גרם לתאונה.

בתום הדיון התברר כי רכב התובע היה מעורב בתאונה קודמת, יום לפני התאונה נשוא התביעה, וכי גם בתאונה הנוספת נפגע רכבו באותו מקום. התובע לא יכול היה להציג ראיות באשר לנזקים שנגרמו בתאונה הראשונה ואין בידו להראות מה הנזקים הנוספים שנגרמו בתאונה נשוא דיון זה. בית המשפט איפשר לתובע להשלים טיעוניו וראיותיו גם לאחר הדיון, אולם התובע הודיע כי אין בידיו נתונים נוספים.

ברע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן קבע בית המשפט העליון (כב' הש' הנדל; החלטה מיום 30.1.18):

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי [...] נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981); להלן: עניין אניסימוב).