איזנברג נ' מדינה ואח'

1.לפניי תביעה על סך 3,301 ש"ח שעילתה פיצוי בגין נזק רכוש שנגרם לרכבו של התובע בעקבות תאונת דרכים. התביעה הוגשה ונתבררה כתביעה קטנה. כמצוות התקנות, פסק הדין יהיה מנומק באופן תמציתי.

2.על-פי הנטען בכתב התביעה ועל-פי עדותו של התובע, התובע נסע עם רכבו בנתיב הנסיעה הימני בכביש. מדובר בנתיב המיועד לנהגים המעוניינים לפנות ימינה בצומת סמוך. לטענת התובע, רכב הנתבעים (שבו נהגה הנתבעת 2) ניסה להשתלב בנתיב הנסיעה הימני ונצמד לרכבו בצורה מסוכנת. לפי הנטען, תוך כדי ניסיון ההשתלבות פגע רכב הנתבעים ברכב התובע. בהודעה על תאונת הדרכים לחברת הביטוח הוסיף התובע, כי "הנהגת לא טרחה לעצור כדי למסור ולקבל פרטים ולכן נאלצתי לפנות למשטרה כדי לאתר את בעל הרכב".

3.מנגד, על-פי הנטען בכתב ההגנה ועל-פי עדותה של הנתבעת 2 (הנהגת ברכב), היא ביקשה להשתלב בנתיב הנסיעה ימינה, תוך שבמקום היה עומס תנועה בכיוון נסיעה זה, אולם התובע לא איפשר לה לעשות כן. לטענתה, התובע הוא זה שפגע עם רכבו ברכבה, תוך שהוא פועל בכוחניות ולא מאפשר לה להשתלב בתנועה. לפי הנטען, התובע הונע מתוך הרצון ש"חלילה" הנתבעת 2 לא תעקוף אותו בדרך.

4.לבית המשפט הוצג סרטון שצולם באמצעות מצלמה שהותקנה ברכב התובע. לאחר שצפיתי בסרטון והתרשמתי מטענות הצדדים, דעתי היא שהאחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של התובע.

5.צפייה בסרטון מלמדת, כי במקום היה עומס תנועה של רכבים המבקשים לפנות ימינה בצומת. נתיב הנסיעה ימינה היה צר מלהכיל את כל אותם רכבים, והעומס הצטבר במרחק מה מהצומת. בנסיבות אלו, נוצרו שני טורים של מכוניות המבקשות לפנות ימינה, והיה צורך של השתלבות הרכבים זה אחר זה לפני הצומת. מקובלת עלי טענת הנתבעת 2 בדיון, כי אין מדובר במקרה שבו רכב מבקש לעקוף את התור של הרכבים המבקשים לפנות בצומת, אלא בעומס תנועה שהצטבר במרחק מן הצומת ובשני טורי מכוניות שנוצרו בשל כך. בסרטון ניתן לראות את רכב הנתבעים בטור השמאלי מבין השניים, כאשר רכב התובע נמצא בטור הימני. ניתן להתרשם כי הנתבעת 2 ניסתה להשתלב בנתיב הימני, אולם התובע התעקש לאורך זמן שלא לאפשר לה לעשות כן. רגע לפני התאונה, החלק הקדמי ימני של רכב הנתבעים כבר היה צמוד מאוד לרכב התובע. בעת התאונה, התובע נסע קדימה והוא זה שהתנגש ברכב הנתבעים. אוסיף, כי ניתן אף להתרשם שהתובע התנגש ברכב הנתבעים במודע, וניתן אף לסבור שבמתכוון. גם לא מצאתי שמיקום הנזק ברכב הנתבעים סותר את האמור לעיל.

6.כן יש להתייחס לדברים שהוקלטו בסרטון, מפי התובע. בזמן אמת הוקלט התובע, בין היתר, כשנשאל על-ידי נוסע ברכבו "מה היא דפקה לך?", משיב לו: "היא לא דפקה לי שום דבר אני דפקתי לה את הראי". עוד הוסיף התובע, "חבל שלא קימטתי לה גם את הפח... חבל שלא קימטתי לה גם את הפח, רק את הראי שברתי". כן הוסף התובע, "היא עוד תיכף תעצור אותי אני יודע היא תרצה את הפרטים". הנוסע ברכב התובע עודד אותו לברוח מן המקום באומרו: "סע מהר סע מהר סע מהר". התובע הוסיף ואמר: "עכשיו היא תלמד כבר". כן ציין התובע באוזני הנוסעים ברכבו: "אל תסתכלו לכיוון אל תסתכלו שמאלה" (כלומר, לעבר רכב הנתבעים). דברים אלו, שנאמרו על-ידי התובע סמוך לאחר קרות התאונה, מלמדים היטב כי התובע עצמו סבר בזמן אמת כי הוא האחראי לתאונה, והוא אף ביקש לחמוק מאחריותו לתאונה. דבריו מלמדים גם שהוא כמו ביקש ללמד את הנתבעת 2 לקח.

7.בנסיבות אלו, מסקנתי היא שהאחריות לתאונה מוטלת על כתפי התובע. אוסיף, כי גם לא מצאתי בסיס לטענה שלפיה הנתבעת 2 נסעה מהמקום ללא למסור את פרטיה. השיח בין הנהגים לאחר הפנייה בצומת כפי שהוקלט בסרטון מלמד כי אף אחד מהם לא ביקש לקבל את פרטיו של האחר.

8.לסיום אציין, כי התובע חזר בדיון על הטענה כי מדובר היה בנתיב "שלו", וכי הנתבעת ביקשה להיכנס לשטח "שלו". אף אם נניח כי זכות הקדימה הייתה של התובע, אין משמעות הדבר שנובע מכך היתר להתנגש במודע ואף במתכוון ברכב המבקש להשתלב בתנועה. מדובר במקרה מובהק שבו בשל עומס התנועה במקום מעט אדיבות וסבלנות בכביש מצידו של התובע היו מונעים את התאונה.

9.התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 500 ש"ח.