כספי נ' אלפר

עניינה של התביעה שבפני הוא בדרישת התובע לחייב את הנתבע, שמאי רכב, להשיב לו סך של 800 ₪ המהווים חלק משכר הטרחה בסך כולל של 2,000 ₪ ששולם לו על ידו עבור הכנת חוות דעת, זאת לאחר שחברת הביטוח שבטחה את הרכב הפוגע באותה עת (חברת "ק.ש. חתמים בינלאומיים סוכנות לביטוח כללי (2000) - להלן: "חברת הביטוח"), סירבה לפצותו במלוא הסכום מן הטעם שמדובר בסכום מופרז. 

במהלך שנת 2013 ניזוק רכבו של התובע בתאונת דרכים שבעקבותיה הוא פנה אל הנתבע ובקש ממנו כי יבדוק את הרכב ויכין עבורו חוות דעת להערכת הנזקים. הנתבע העמיד את שכר טרחתו בעבור הבדיקה והכנת חוות הדעת על סך של 2,000 ₪ כולל מע"מ וסכום זה שולם לו על ידי התובע במלואו.

דא עקא, שחברת הביטוח החליטה לפצותו בגין רכיב זה בסך של 1,200 ₪ בלבד וטענה כי הסכום שנדרש על ידי הנתבע היה מופרז ובלתי סביר. במצב דברים זה הגיש התובע תביעה כספית כנגד חברת הביטוח לתשלום הפרש שכר טרחת השמאי (ת"ק (חדרה) 20862-03-15) ואולם תביעתו נדחתה בפסק הדין שניתן על ידי כב' הרשמת הבכירה קרן מרגולין- פלדמן ביום 5.3.15, בו נקבע בין השאר כי חשבון שכר הטרחה היה אכן מוגזם וכי התובע לא מילא את חובתו לצמצם ולהקטין את נזקיו בדרך של פניה אל שמאי אחר ששומתו אינה מן הגבוהות.

במהלך עדות התובע בפני הסתבר לי כי הרכב שלגביו הוכנה חוות הדעת, שייך לחברו מר מרדכי וינשטוק המתגורר בקנדה (להלן: "בעל הרכב") וכי התובע המשתמש ברכב זה הינו בעל פוליסת הביטוח לרכב (ת/2) וגם היה מי שבחר בנתבע כשמאי ונשא בתשלום שכר טרחתו.

בעדותו אמר התובע: "הנתבע עשה לי שמאות ודרש ממני 2,000 ₪ ואני שילמתי וחב' הביטוח נתנה לי רק 1,200. פניתי אליו שיחזיר לי את הכסף, הוא אמר שצריך לעשות תביעה כנגד חב' הביטוח שלי כדי שתחזיר לי את מלוא הסכום. היינו במשפט, הוא גם בא להעיד והשופטת חקרה אותו... הוא הציע לי אחר כך בטלפון לתת לי 400 ₪ ואני סירבתי, רציתי את כל הסכום...".

הנתבע, הטוען להיעדר יריבות בינו לבין התובע שאיננו בעל הרכב, צרף לכתב הגנתו מסמך הנחזה להיראות כהתחייבות בכתב מטעם בעל הרכב ובחתימתו לשאת במלוא שכר טרחתו (נ/1).

בעדותו בבית המשפט הוסיף הנתבע ואמר: "אני שלחתי אל התובע את הטופס כדי שיחתים את בעל הרכב כי הוא אמר לי שהוא שותף שלו. אני לא זוכר איך שלחתי לו את זה אבל נראה לי שבפקס".

למראה מסמך זה, טען התובע כי לא יתכן שהוא נחתם על ידי בעל הרכב השוהה בקנדה ולא ביקר בישראל במהלך השנתיים הקודמות והוסיף: " ...אני טוען שראיתי את הטופס נ/1 בפעם הראשונה רק כשהוא צורף לכתב ההגנה של הנתבע וכי הוא לא הועבר אלי מעולם לשם החתמת מר ויינשטוק עליו. הוא (הנתבע – ר.ס.מ) גם לא הביא את הטופס הזה למשפט שהתנהל בפני כב' השופטת מרגולין...". בנוסף לכך טען התובע כי בעל הרכב כלל לא ידע על התאונה שכן לא עלה על דעתו לספר לו על התרחשותה.

בהתייחסותו לטענות אלה טען הנתבע כי הוא כלל לא צריך היה להציג את המסמך נ/1 בהליך שהתקיים בפני כב' הרשמת מרגולין שכן עדותו במסגרת אותו הליך נשמעה לבקשת התובע, במטרה לסייע לו בקבלת מלוא שכר טרחתו מחברת הביטוח, הא ותו לא.

לנוכח דברים אלה ועל אף הצהרת הנתבע כי הוא מוכן למסור את המסמך נ/1 לבדיקת גרפולוג ולממן את הבדיקה מכספו, הוריתי לתובע להגיש לתיק בית המשפט תצהיר מטעם בעל הרכב, בו יתייחס הלה אל המסמך נ/1 ויבהיר האם מסמך זה מוכר לו והאם החתימה המופיעה עליו הינה חתימתו, אם לאו. והנה, במסגרת התצהיר שהוגש ואשר חתימת בעל הרכב עליו אומתה על ידי עורך דין, טוען הלה כי החתימה איננה חתימתו. בתגובה לאמור בתצהיר, ביקש הנתבע כי אורה לתובע לזמן את בעל הרכב לחקירה בבית המשפט ואילו התובע טען כי הנתבע הוא זה שחלה עליו חובת הוכחת חתימתו של בעל הרכב על המסמך נ/1 אשר הוגש כראיה מטעמו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהוגשו מטעמם, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות.