ת"ק 6522-01-16 פרידמן נ' קבוצת גינדי חן ואיתי גינדי בע"מ

בפני תביעה כספית על סך 15,655 ₪.

כעולה מכתב התביעה, בחודש יולי 2011 רכש התובע דירה מן הנתבעת.

לטענת התובע הוסכם כי מועד מסירת הדירה יהיה בחלוף עשרים-וששה חודשים ממועד קבלת היתר הבניה, ומשזה ניתן ביום 5.4.12 היה תאריך המסירה אמור להיות ב-5.6.14. עוד הוסכם כי עיכוב של עד ששים ימים לא ייחשב כאיחור במסירה, כך שגם מסירה עד ליום 5.8.14 היתה בהתאם להסכם בין הצדדים.

בעקבות שינויים שביקש התובע לבצע בדירה הוסכם, לטענתו, על עיכוב נוסף של ארבעה-עשר שבועות במועד המסירה – דהיינו, שהיה עליו לקבל לידיו את הדירה עד ליום 10.11.14.

בפועל נמסרה הדירה רק באמצע דצמבר 2014 ומשכך, לעמדתו, הוא זכאי לפיצוי.

הפיצוי שנתבע מורכב מפיצוי בסך 2,750 ₪, בתוספת סך 12,750 ₪ כפיצוי מוסכם על פי ההסכם, ואגרת בית משפט בסך 155 ₪.

מנגד טוענת הנתבעת כי התובע חתם על שש מהדורות שונות של הסכמי שינויים, כאשר במהדורה הראשונה הוסכם על עיכוב במסירה של ארבעה-עשר שבועות כפועל יוצא מן השינויים, בשניה – על עיכוב של שמונה-עשר, ומהשלישית ואילך – על עיכוב של תשעה-עשר שבועות. משכך, ונוכח הסכמות אלו ובשים לב למועד בו נמסרה בפועל הדירה לתובע, הרי שלא היה כל איחור במסירה והוא אינו זכאי לכל פיצוי בגין טענה זו. הסכמי השינויים צורפו לכתב ההגנה.

בדיון אישר התובע כי חתם על הסכמי השינויים (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 22 – 23) אך טען כי הדבר נעשה בלחץ וכי לא קרא את המסמך.

הכלל הידוע מההלכה הפסוקה מורה כי :

"דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ראה ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, וכן ע"א 9044/04 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' יצחק צוניאשוילי (פורסם במאגרים).

לפיכך, ומשהוכח כי התובע הסכים לדחיית מועד מסירת הדירה אף מעבר לתאריך בו נמסרה בפועל, הרי שלא מצאתי כי קיימת לתובע עילת תביעה נגד הנתבעת. משלא נטענו נגד הנתבעת טענות בכתב התביעה לבד מסוגיית מועד המסירה (למעט, במשתמע ובס' 4 לכתב התביעה, טענות בדבר ליקויי בניה שלא הוצגו לגביהם כל ראיות) הרי שדין התביעה להדחות.