דוד נ' דיסקרט בע"מ

זו תביעה לפיצוי כספי עקב סעיף 3(א) לחוק התקשורת (בזק ושירותים) תשמ"ב – 1982 להלן: "החוק".

הנתבעת שלחה לתובעת 5 הודעות פרסום בין המועדים 31.8.17 – 28.9.17.

התובעת עותרת לסכום של 1,000 ₪ בגין כל הודעה. התובעת הסבירה לביהמ"ש שהיא מטפלת באמה החולה ולכן כל הודעה אצלה הייתה מטרד אמתי ומשמעותי לכן היא עותרת לסכום המרבי לפי החוק בגין כל פרסומת.

בית המשפט דן בתיק זה ביום 15.1.18 כאשר הנתבעת אז לא התייצבה ולא הגישה כתב הגנה.

על פי בקשת הנתבעת פסק הדין בוטל וספק רב אם הנתבעת אכן קיבלה זימון למשפט, לכן הדיון התחדש בפני. בינתיים הוגש כתב הגנה והנתבעת מסתמכת על הסייג בסעיף 30 (א) (ג) לחוק שלפיו היא הייתה רשאית לשלוח את דברי הפרסומת גם אם אין הסכמה בכתב של התובעת.

לטענת הנתבעת התובעת רכשה ממנה מספר פריטים בחנות ובעת הרכישה הצטרפה למועדון הלקוחות ומשום כך מסרה את פרטיה לנתבעת. כמו כן על פי סעיף 30 (א) (ג) דבר הפרסום מתייחס למוצר או שרות מסוג דומה למוצר או שרות שהתובעת קיבלה בעת שביקרה בחנות.

נציגת הנתבעת גב' אורנה גבאי טענה בפני ביהמ"ש שהדרך היחידה שהתובעת הופיעה ברשימת הפצה של הנתבעת היא בכך שהייתה בחנות, ביצעה רכישות ובעת הרכישה מסרה את פרטיה במסגרת הצטרפות למועדון. אין דרך אחרת שהנתבעת יכולה להגיע לתובעת. בהקשר זה גב' אורנה גבאי לא הייתה יכולה לספק לביהמ"ש מועדים או פרטים על הרכישה. לא זו בלבד אלא רואים בצורה חד משמעית מההודעות שיש הוראה כיצד להסיר. לכן לתובעת הייתה יכולת בהודעה הראשונה להפסיק את המשך מסירת ההודעות.

עמדת התובעת הייתה שיתכן שאכן רכשה בחנות, אם כי לא זוכרת פרטים. לא זוכרת שהיא הצטרפה למועדון וביקשה שהנתבעת תוכיח את טענותיה תוך שתציג כרטיס מועדון או הוכחה אחרת. התובעת ברוב הגינותה מסרה לביהמ"ש שהיא לא מתמצאת בשימוש בטלפון סלולרי ועל אף שצוין בהודעה הראשונה שניתן להסיר את ההמשך היא לא ידעה איך להתמודד עם זה עד שמישהו הסביר לה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי ולהלן הנימוקים לכך: