ת"ק 64474-11-15 ענבל ואח' נ' שרון ואח'

בפניי תביעה ותביעה שכנגד בהקשר להסכם שכירות דירה. למען הנוחות יכונו הצדדים על-פי מעמדם בתביעה העיקרית.

1. התובעים שכרו מאת הנתבעים דירה. תקופת השכירות היתה בסופו של דבר כ- 5 שנים. התובעים ביקשו לקצר את תקופת השכירות האחרונה במספר חודשים והיו מודעים לחובתם מכוח הסכם השכירות למצוא שוכר חלופי. לטענתם, הערים הנתבע-המשכיר קשיים לא סבירים על השוכרים הפוטנציאליים באופן שמנע מהם למצוא שוכר חלופי ולכן נדרשו לשאת במלוא דמי השכירות והתשלומים הנלווים גם לאחר שעזבו את הדירה וזאת עד שנמצא שוכר בידי המשכיר. בנסיבות אלה הוגשה התביעה להשבה של דמי השכירות ששולמו החל מיום 15/6/15 בו עזבו את הדירה ועד ליום 1/8/15 בו הופסק החיוב בשל מציאת שוכר בידי המשכיר.

   מנגד טענו הנתבעים שלא הערימו קשיים מיוחדים על השוכרים הפוטנציאליים. לגבי כל אחד מהם הסביר הנתבע מדוע לא נחתם הסכם שכירות. עוד טען שהתובעים עצמם לא פעלו לצורך מציאת שוכר חלופי.

2. הנתבעים הגישו נגד התובעים תביעה שכנגד. במסגרתה טענו שהדירה נמסרה לתובעים כשהיא צבועה ונקייה וכי זו הוחזרה לא צבועה ומלוכלכת. עוד טענו להפסד הכנסות מדמי שכירות בשל הקפאת גובה שכר הדירה על-פי גובה שכר הדירה ששילמו התובעים. כן נטען לפיצוי בשל דרישה לסילוק של מקרר ומזנון שהוגדר כמזנון וינטג'.

   בתביעה שכנגד טענו התובעים שהדירה נמסרה לא צבועה ושאינם אחראים להחלטתו של הנתבע להוציא את הריהוט לקראת כניסתו של הדייר החלופי.

    

   על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

   דיון ומסקנות:

3. לעניין התביעה העיקרית, סע' 22 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 קובע כי שוכר רשאי להעביר זכותו במושכר לשוכר חלופי בהסכמת המשכיר, אלא אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים. זכותם זו של התובעים עוגנה גם בסע' 15 לחוזה השכירות (צורף כנספח לכתב התביעה).

   אין מחלוקת שהתובעים עמדו בתנאים המקדמיים הקבועים באותו סעיף אלא שלא נמצא שוכר חלופי שחתם עם הנתבעים על הסכם שכירות חלופי.

4. בדיון בפניי הסביר הנתבע שיצרו איתו קשר 3 שוכרים פוטנציאליים בלבד. הראשונים, משפחת גוטמן לא חתמו בסופו של דבר על חוזה השכירות מאחר שלא מצאו שוכר לדירתם (עמ' 2, ש 11); השניים, ביקשו לעגן מראש זכותם ל'אופצייה' כשלכך לא הסכים הנתבע (עמ' 2, ש' 15). מאחר שמדובר בשוכר חלופי האמור להכנס בנעלי השוכר היוצא, הרי שלא מחוייב הנתבע להסכים לשינוי בתנאי החוזה של השוכר היוצא. משלא מעוגנת תקופת אופצייה בחוזה השכירות של התובעים, סירובו של הנתבע להעניק לשוכר החלופי תקופת אופצייה אינה טעם בלתי סביר; לגבי השוכרת הפוטנציאלית השלישית, לא יכולה היתה ליתן בידי הנתבע בטחונות כפי שדרש, גם זאת בניגוד לבטחונות שהיו מעוגנים בהסכם השכירות עם התובעים (עמ' 2, ש' 21).

   טענות אלו של הנתבע לא הוכחשו. מכאן אני מוצא שלא מדובר בקשיים בלתי סבירים שהערים הנתבע באופן שמזכה את התובעים בהשבה של דמי השכירות ששולמו עד למציאת שוכר חדש בידי הנתבע עצמו. מדובר בתנאי התקשרות התואמים לתנאי ההתקשרות עם התובעים.

   מכל האמור אני מורה על דחית התביעה העיקרית.