אגבאריה נ' קשר רנטאקר בע"מ ואח'

בתאריך 5.1.15, בכביש המוביל ממי-עמי לאום אל פחם, ארעה תאונת דרכים בין רכב משא מסוג

איסוזו מ.ר. 36-949-65 בה נהג באותה עת התובע (להלן: "רכב התובע"), לבין טויוטה מ.ר.

48-742-30 – ניידת פקחי תנועה בשירות נתיבי ישראל, בה נהג באותה עת נתבע 2 (להלן: "הניידת").

נתבעת 1 הינה מבטחת הניידת במועד הרלבנטי.

אין חולק על כך שהכביש בו ארעה התאונה מחולק לשני מסלולים המופרדים בקו הפרדה רצוף.

לגרסת התובע, בשעה שהוא נהג ברכבו מכיוון מי עמי לאום אל פחם (מצפון לדרום) ונסע במסלול הימני של הכביש, יצא נתבע 2 משולי הכביש שמימין לכיוון נסיעתו בפתאומיות, החל לבצע פניית פרסה ובתוך כך חסם את נתיב נסיעתו באופן שהביא להתנגשות בין שני כלי הרכב.

כך טען התובע בטופס ההודעה שהוגש מטעמו לחברת הביטוח שלו ביום התאונה (ר' הטופס שצורף לכתב התביעה והשרטוט המופיע בו) וכך טען הוא גם בעדותו בבית המשפט, תוך הדגמת האופן בו התרחשה התאונה באמצעות מכוניות צעצוע: "...אני הייתי נוסע והבן אדם הזה היה עומד בצד ואני בנסיעה שלי. אחרי שעליתי עליה, כי יש סיבובים ועליות, פתאום אני רואה רכב עומד בצד אז האטתי קצת, הוא עשה פרסה באמצע של הכביש ויש פס לבן... האוטו הזה עלה מהשוליים ואז עשה פרסה פתאומית ואיפה אני אברח?... כשהתקרבתי אליו האטתי כי האוטו עמד והשוליים לא גדולים. אני לא יכול לעמוד עד שבא לו לצאת... הוא פתאום עשה פרסה וחסם לי את הכביש... אם הוא היה בכביש הייתי דופק אותו מאחורה. בגלל שהוא עשה פניית פרסה אני פגעתי עם החלק הימני קדמי שלי בכנף האחורי שמאלי (צ"ל שלו – ר.ס.מ)...". בתשובותיו לשאלות נציגת נתבעת 1 אישר התובע את האפשרות שההתנגשות בין שני כלי הרכב ארעה ב"קצת באמצע הכביש או קצת בנתיב השמאלי" והסביר: "בזמן שהוא עלה לכביש, שאני עשיתי את הברקס, האוטו שלי ברח. נתיב שלי או שלו? זו תאונה... בדיוק אני לא יכול לזכור. לפני כן נסעתי בנתיב הימני, אני חשבתי שהוא רוצה להשתלב בכביש...". בהתייחסותו לגרסת נתבע 2 הטוען כי עובר לתאונה הוא היה במצב של נסיעה במסלול הימני וכי ההתנגשות ארעה אחרי שהוא כבר חצה את הפס הלבן והגיע אל השוליים של הנתיב הנגדי, אמר התובע: "הנתבע היה בשוליים שבכיוון נסיעתי כשהוא עומד בחלקו על הכביש ממש, יש שם פס צהוב".

נתבע 2, אשר הציג בפני את צילום הכביש (במכשיר הפלאפון שלו) ושירטט את אופן התרחשות התאונה ומקום ההתנגשות (ר' השרטוט נ/1), הכחיש את טענת התובע בדבר עמידתו בשולי הכביש וטען: "לא יתכן שאעמוד על כביש בלי שוליים. הייתי בכביש ונסעתי לאט במהירות של 40, 50 או 30. אני עם ניידת, עם "צ'קלקות", רואים אותי, ואז החלטתי להכנס לשדה שבשולי הנתיב הנגדי, אני אותתתי ופתאום שמעתי בלימת חירום... היה לו (לתובע – ר.ס.מ) על הטנדר שיש וכל מיני דברים והוא נכנס בי מעבר לקו הצהוב השני בשדה, הוא נכנס לי בכנף השמאלית מאחור.... אני כבר חציתי את הכביש כולו. הוא כנראה ברח לשם...". בתשובותיו לשאלותי טען נתבע 2 כי לפני שפנה שמאלה כאמור הוא בדק אם הכביש פנוי ולא ראה את התובע.

בתשובתו לגרסת נתבע 2, שאל התובע: "בשביל מה לי להגיע לנתיב הנגדי? אם רכב הנתבע כבר היה שם, הייתי ממשיך בנתיב שלי".

לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים ועיינתי בראיות שהוגשו מטעמם (טפסי הודעה, חוות דעת

השמאים שבדקו את שני כלי הרכב, צילום מקום התאונה ותצלומי הנזקים שנגרמו לכלי הרכב),

דעתי היא כי את האחריות לגרימת התאונה ותוצאותיה יש לחלק בין שניהם, באופן שעל נתבע 2