ת"ק 64-03-14 ג'רוב נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

עסקינן בתביעה לפיצוי ע"ס 13,200 ₪ בגין נזק גוף עקב תאונת דרכים מיום 29.11.12.

התובעת ילידת 1986, כבת 26 במועד התאונה, טוענת כי ביום 29.11.12 בסמוך לשעה 15:20 נסעה בקו אוטובוס 132 של חברת אגד בדרכה למקום עבודתה. התובעת התכוונה לרדת מהאוטובוס כאשר נהג האוטובוס ביצע בלימת פתע וכתוצאה מכך נהדפה התובעת לעבר מחיצה שמול המושב הראשון. התובעת חשה ברע עקב הפגיעה וניגשה לקבלת טיפול בבית החולים כרמל בחיפה.

התובעת הציגה תעודת חדר מיון (ת/1) לפיה הגיעה לחדר המיון ביום 29.11.12 בשעה 16:56 והתלוננה על חבלה ביד שמאל, ברך ימין וגב תחתון. בבדיקה רפואית אובחנה הליכה עצמאית ללא סימני חבלה חיצוניים, הגבלה ורגישות בתנועות ע"ש מותני, לא נמצא קיפוח נוירולוגי ומנגנון יישור ברך ימין נמצא תקין.

בנוסף, התובעת הציגה תעודות מחלה לפיהן איננה יכולה לעבוד מיום התאונה למשך 20 יום, תלושי שכר לחודשים ספטמבר-דצמבר 2012 , דיווח שמסרה על התאונה לנתבעת 2 מיום 12.12.12 ואישור מעסיק לפיו הינו מקבל את הודעת התפטרותה מעבודתה ביום 25.12.12.

התובעת עותרת לפיצוי כספי בגין הפסדי עבר של 22 ימי העסקה (2200 ₪), הוצאות (3000 ₪), עזרה והטבות ( 3000 ₪ ) וכאב וסבל (5000 ₪). בנוסף, עותרת לפסיקת פיצוי בעבור הפסדי עתיד בסכום שאינו מוגדר.

הנתבעים סבורים כי דין התביעה להידחות הן משום שמדובר בתביעת נזקי גוף שאינה מתאימה לדיון בבית משפט לתביעות קטנות, הן משום שמוכחשת עצם התרחשות התאונה והן משום שמדובר בנזק של מה בכך אשר אין לזקוף כל פיצוי בגינו. בפרט, משעה שמדובר בתאונת עבודה, ממילא יש לבצע ניכוי רעיוני של כל סכום שיכולה התובעת לקבל מהמוסד לביטוח לאומי אילו דרשה זאת.

לאחר שבחנתי את הראיות שהציגו הצדדים נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

באשר לעצם התרחשות התאונה - לטעמי הצליחה התובעת להוכיח כי אמנם היתה מעורבת בתאונה כפי המתואר בכתב התביעה והמסמכים הרפואיים שהציגה תומכים בגרסתה זו. תעודת חדר המיון מצביעה על כי התובעת פנתה לקבלת טיפול רפואי בסמוך לאחר התאונה. הדיווח שמסרה התובעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה הינו קוהרנטי ואמין לכל אורך הדרך - החל בתעודת חדר המיון, דרך הדיווח לנתבעת 2 וכלה בכתב התביעה. לא מצאתי בטיעוני הנתבעות כל טעם שלא לקבל גרסתה לעניין זה. אמנם, נהג הנתבעת טוען כי לא ידע על התאונה, אולם אין חולק כי התובעת לא דיווחה על כך במעמד ההתרחשות באוטובוס ולכן יש להניח כי הנהג אמנם לא ידע. אין בכך כדי לשלול גרסת התובעת לעצם ההתרחשות כפי שהוכחה.

לעניין הנזק –על פי תעודות המחלה שצורפו הוכח כי התובעת שהתה בתקופת אי כושר מצטברת במשך 20 ימים. מהחומר הרפואי שהוצג ניכר כי התובעת התייצבה מספר פעמים לבדיקות וביקורים אצל רופאי קופת חולים. תלושי השכר מצביעים על שכר ממוצע בשיעור כ 3,000 ₪ עובר לתאונה ועל הפסד שכר בסכום זהה עבור חודש דצמבר 2012 . יחד עם זאת, יש ממש בטענה כי התובעת אמנם התפטרה מעבודתה בחודש דצמבר 2012 ללא כל קשר לתאונה (ראו מכתב המעסיק מיום 24.12.12 שצורף לתביעה וכן דבריה בפרוטוקול הדיון היום ש' 24-25). בנוסף, הוכח כי מדובר בתאונת עבודה וכי התובעת לא פנתה לממש זכויותיה מול המוסד לבטוח לאומי. בנסיבות אלו, ניתן לקבוע כי לא הוכחו הפסדי שכר ריאליים עקב התאונה. ככל שהיה מוכח הפסד שכר, מדובר בסכום זניח יחסית נוכח הצורך לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המוסד לביטוח לאומי שהיו משתלמים אילו היתה מוגשת תביעה.

מכל האמור יוצא כי אין ספק כי התובעת ספגה חבלת גוף עקב התאונה, על אף כי אין מדובר בחבלה ברף הגבוה. בעקבות החבלה נזקקה התובעת לטיפול ובדיקות רפואיות ושהתה בתקופת אי כושר כאמור. בנסיבות אלו אני מוצאת כי יש לפצות את התובעת, על דרך האומדנה, בסך של 3,500 ₪ בגין הכאב והסבל ו- 500 ₪ בגין הוצאות שנגרמו לה עקב התאונה.

לכן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,000 ₪ בתוספת 500 ₪ בגין הוצאות משפטיות וכל זאת תוך 30 יום מהיום, שאחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לצדדים נתונה זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ז תמוז תשע"ד, 15 יולי 2014, בהעדר הצדדים.