קרינסקי נ' חברת דואר ישראל בע"מ

לפני תביעה על סך 3,736 ₪.

בכתב התביעה טוען התובע כי שלח חבילות בדואר רשום אך רבות מהן לא הגיעו ליעדן וכי הנתבעת התעלמה מפניותיו (ונתנה מענה רק ביחס לשלוש חבילות). לכתב התביעה צורפה טבלה המתייחסת לשמונה חבילות ששווין המצטבר כ-1,600 ₪. התובע דורש כי הנתבעת תפצה אותו ביחס לשווי תכולה זה, בצירוף עלות המשלוח (165 ₪) וכן בגין התרשלותה (2,000 ₪ נוספים).

הנתבעת, מצדה, טוענת כי ביחס למשלוח החבילות לתקופה שעד ינואר 2017 חלה התיישנות (בהתאם להוראות ס' 84 לחוק הדואר תשמ"ו – 1986 (להלן:"החוק" או "חוק הדואר") הקובע תקופת התיישנות ספציפית), וכי באשר למשלוח מיום 21.3.17 (ס' 7 בטבלה) הרי שהתובע עצמו מאשר כי נמסר ליעדו.

בדיון חזרו הצדדים על טענותיהם.

התובע טען כי העביר לנתבעת בירור מרוכז. נציג הנתבעת טען כי ביחס לפריט השמיני בטבלה (משלוח מיום 22.6.17, פריט שמסתיים בספרות 433) לא אותר בירור וניתן לפצות את התובע בשווי המשלוח בהתאם להצהרתו (150 ₪), בצירוף דמי המשלוח (30 ₪).

אחריות חברת הדואר, התנאים להטלתה וגבולותיה, מוסדרים בפרק ו' לחוק הדואר. חוק זה גם קובע הוראות ספציפיות באשר להתיישנות (ס' 84 הנזכר לעיל).

במקרה דנן אין בידי התובע ראיות באשר למועדי פניה שנערכו לנתבעת ומכאן שמועד עילת התביעה הוא מועד המשלוח, ואכן – כטענת הנתבעת – עילת התביעה ביחס למשלוחים שנערכו עד ליום 15.1.17 (כמצוין בטבלה) אכן התיישנה (במועד הגשת התביעה – באוקטובר 2017) ואין בידי אלא לדחות את התביעה ביחס לפריטי דואר אלו.