מליחי נ' שחם

בפניי תביעת התובעת בהליך של תביעה קטנה לתשלום סכומים מאת הנתבע כשוכר בטענה לאי-עמידה בהסכם לשכירות דירה.

רקע ונסיבות צריכות לעניין:

1. התובעת היא בעלים של דירה בראש העין. הנתבע שכר את הדירה מהתובעת לתקופה מצטברת של 8 שנים וזאת עד ליום 31/5/16. חוזה השכירות בין הצדדים נערך לתקופה של שנה והוארך בהסכמה בכל שנה עד לתום תקופת השכירות.

    

2. לטענת התובעת בניגוד להסכם השכירות לא צבע התובע את הדירה עם עזיבתו ולא החזיר אותה כשהיא נקייה. בהתאם לכך הוגשה התביעה עבור עלות הצביעה והנקיון (4,000 ₪) ועלות רכישת הצבע (595 ₪).

    

   עוד טענה שהנתבע החזיר את החזקה בדירה באיחור, באופן שעל הנתבע לפצותה סך של 50$ ליום על איחור בפינוי (1,170 ₪). כן הוגשה התביעה לפיצוי בגין הפרת ההסכם (9,500 ₪).

    

   בנוסף, טוענת התובעת כי ביום שנפגשו הצדדים לצורך העברת החזקה בדירה, חטף הנתבע את הסכם השכירות מידה תוך שגרם לפציעתה והיא נאלצה לשהות בתקופת מחלה של 5 ימים. בגין כך הוגשה התביעה לפיצוי של 900 ₪ לפי חישוב של 180 ₪ ליום. כן הוגשה תביעה לפיצוי בגין עגמת נפש (5,000 ₪).

    

3. מנגד טוען הנתבע שקיבל את הדירה כשאינה צבועה וכי הוסכם בין הצדדים שיצבע את הדירה עם כניסתו ולפיכך יוכל להחזיר את הדירה כשאינה צבועה. לטענתו, מדובר בסיכום שהיה כתוב בהסכם השכירות של שנת השכירות הראשונה וכי סעיף ההסכם המחייבו בהחזרת הדירה צבועה הוכנס ככל שהנראה, ללא תשומת לב מצידו, רק בשנת השכירות האחרונה. עוד טוען כי לא איחר במסירת הדירה ולפיכך אין מקום לחייבו בפיצוי בגין תקופה זו. לטענתו, מפתחות הדירה הוחזרו רק ביום 4/6/16 על אף שחוזה השכירות נגמר ביום 31/5/16, זאת מאחר שהנתבעת היא מי שלא הגיעה לדירה מסיבותיה שלה, אלא ביום 4/6/16.

   לטענת הנתבע כל הנזקים אותם ציינה התובעת (רצועות תריסים קרועות, נזילה בחדר השירותים) הן כתוצאה מבלאי טבעי סביר; וממילא במהלך השנים תיקן תקלות שונות באופן עצמאי מבלי לבקש החזר כספי מהתובעת. באשר לרכיב התביעה הנוגע לעגמת נפש מכחיש הנתבע כי התובעת נחבלה ולטענתו "ימי המחלה" נדרשו שלא כדין.

   על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

    

   דיון ומסקנות: