הכהן נ' בני ואח'

בתאריך 13.2.15 ארעה תאונת דרכים בין רכבו של התובע מ.ר. 39-088-70 שהיה נהוג בידי אשתו (להלן: "רכב התובע") לבין רכבה של נתבעת 1 מ.ר. 80-295-31 בו נהג בנה, נתבע 2 (להלן: "רכב הנתבעת").

אין חולק על העובדה שהתאונה נגרמה עקב אי שמירת מרחק מצד נתבע 2 , כמו גם על כך שחברת הביטוח "כלל" בה היה רכבו של התובע מבוטח באותה עת (להלן: "חברת הביטוח") שילמה לו את עלות נזקיו בסך כולל של 27,904 ₪ ועל כך שנתבעת 1 אשר נתבעה על ידי חברת הביטוח באופן אישי (בשל העדר כיסוי ביטוחי) שילמה לה במסגרת פשרה סך של 25,000 ₪ וקיבלה ממנה אישור לפיו תשלום זה מהווה "סילוק סופי ומוחלט של דרישותיה כלפיה".

כעת, עותר התובע לחיוב הנתבעים בפיצויו בגין ההפסדים שנגרמו לו בעקבות התאונה (השתתפות עצמית, השתתפות בירידת ערך רכבו והפסד הנחת העדר תביעות) וכן בגין ההפרש בין שכר טרחת השמאי ששולם על ידו בפועל לבין ההחזר היחסי שהוא קבל בעד רכיב זה מחברת הביטוח ובגין שכר טרחת עורך הדין שסייע לו בהכנת התביעה.

נתבעת 1 הסבורה כי דרישת התובע לתשלום הפיצוי נוסף אינה מוצדקת, טוענת להגנתה כי למן הרגע הראשון לאחר התאונה היא הבהירה לו שלא תתחמק מחובתה לפצותו בגין נזקי התאונה ורק בקשה שיעדכן אותה בפרטי המוסך והשמאי אליהם החליט לפנות על מנת שהיא תוכל לעקוב אחר תהליכי בדיקת הרכב והערכת הנזקים ולבקרם, אלא שהוא סרב לעשות כן ואף "התפרץ עליה בצעקות שהיא מציקה לו". במצב דברים זה, החליטה נתבעת 1 לפנות לשמאי בלתי תלוי שיחווה דעתו בנוגע לגובה הנזקים שנקבעו על ידי השמאי מטעם התובע, וזה אכן מצא פערים מסוימים ברכיבי הערך הבסיסי של רכב התובע, ירידת ערכו ושכר טרחת השמאי – פערים שבעקבותיהם – כך לטענתה, הושג בסופו של דבר הסדר הפשרה בינה לבין חברת הביטוח.

בתגובתו לדברים אלה, אמר התובע (באמצעות בנו שסייע לו במהלך הדיון שהתקיים בבית המשפט בשל בעיות שמיעה מהן הוא סובל): "ברגע שיש לי תאונה אין לי מה לדבר עם הפוגע, אני מתקן את האוטו איפה שאני רוצה ואני לוקח שמאי. חברת הביטוח של הנתבעת הודיעה השיא לא מוכנה לשלם כי לא היה לרכב ביטוח בשעת התאונה".

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיותיהם, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כך שהנתבעים יחויבו בתשלום סכומי ההפסדים שאותם מחויב כל נהג פוגע באשר הוא לשלם (ללא קשר לפשרה שהושגה עם חברת הביטוח) ובהם בלבד. זאת מכיוון שאני סבורה כי ציפיית נתבעת 1 לכך שהתובע ישתף אותה בפרטי המוסך והשמאי אליהם הוא החליט לפנות באופן יאפשר לה להיות מעורבת, לעקוב אחר תהליך קביעת הנזקים ולבקרו במידת הצורך, היתה לגיטימית ומוצדקת. נתבעת 1 הותירה עלי רושם של אישה ישרה והגונה ובמצב הדברים שתואר על ידה, בו היא נטלה על עצמה מיד את האחריות לתאונה שנגרמה על ידי בנה שהיה אז נהג צעיר, הסבירה לתובע את התקלה שארעה לה בהפעלת פוליסת הביטוח שלה והבהירה כי תישא בתשלום, היה זה אך אנושי ומתחשב מצדו לו היה משתף אותה בפרטים ולא דוחה אותה מעליו באופן שאילץ אותה לבדוק את תהליך בדיקת רכבו וקביעת נזקיו "מרחוק".

סוף דבר, הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע בגין הפסדי השתתפות בירידת ערך, השתתפות העצמית והפסד הנחת העדר התביעות, סך כולל של 2,988 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאז מועד התאונה – 13.2.15 ועד ליום התשלום בפועל.

סכום זה וכן הוצאות המשפט בסך 300 ₪, ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים.