ת"ק 61945-02-16 בן-אהרן ואח' נ' כרמל ואח'

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות. עניינה של התביעה: פיצוי בגין אי-פינוי חפצים מדירה שמכרו הנתבעים לתובעים.

בין התובעים לבין הנתבעים נחתם (ביום 16.11.2014) הסכם מכר, שלפיו רכשו הראשונים מאת האחרונים דירת מגורים בעיר ראשון לציון. ביום 12.4.2015 חתמו הצדדים על פרוטוקול מסירת החזקה בדירה. לפרוטוקול המודפס התווסף רישום בכתב-יד, שלפיו נותרו בנכס מיטלטלין שהמוכרים טרם פינו, לאמור: "קומה ב' פינת טלוויזיה ספה + שולחן. ארון 4 דלתות לבן בחדר הורים, סיפריה ושולחן ומיטת ספפה בחדר שינה, מזנון בסלון, פינת אוכל, עציצים במרפסת, מנגל במרפסת, ארון שירות מפורק במרפסת, המוכרים מתחייבים לפנותם במיידי".

אין מחלוקת, כי למחרת הגיעו הנתבעים ופינו חלק מהפריטים האמורים; אולם, בדירה נותרו פריטים מסוימים, ובהם ארון קיר, אדניות גדולות מימדים ומיטת "ספפה". התובעים טוענים, כי כדי למנוע עיכוב של השיפוץ הנרחב שהיה מיועד להתבצע בדירה, וכדי למזער את נזקם, הם שילמו לקבלן השיפוצים סך של 3,000 ₪ עבור הפירוק והפינוי של הפריטים שנותרו בדירה. סכום זה הם דורשים לקבל מהנתבעים, וכן טוענים כי נגרמה להם עוגמת נפש וכי הם זכאים לפיצוי בגובה סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, זאת נוכח ההפרה היסודית של ההסכם (התובעים טוענים כי יכלו לתבוע את מלוא הפיצוי המוסכם הקבוע בחוזה, קרי: 175,000 ₪).

הנתבעים מצדם מאשרים כי ביום המסירה נותרו בדירה מספר פריטים שאותם טרם הספיקו להוציא, אולם, כך הם מדגישים, ביום למחרת הם סילקו את מרבית הפריטים שנזכרו בפרוטוקול המסירה, למעט שלושה חפצים: שניים מהם (אדנית וארון קיר) נשארו על-פי בקשתם של התובעים-עצמם, ופריט נוסף (מיטה) נשכח על-ידם בשגגה. עוד טוענים הנתבעים כי מאז יום 13.4.2016, כלל לא פנו אליהם התובעים.

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, מצאתי לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את עלות הפינוי כנטען בתביעה. לא מצאתי לפסוק פיצוי נוסף. בהתאם למצוות תקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.

לאור הראיות והעדויות שבאו לפניי, אני קובע כי הנתבעים אכן הותירו בדירה שמכרו לתובעים מספר פריטים, זאת גם לאחר שהוציאו, ביום למחרת, חלק מן החפצים שנמנו בפרוטוקול המסירה. בהקשר זה אין בידי לאמץ את גרסת הנתבעים, כי היו אלה התובעים שביקשו להשאיר בדירה שניים מתוך הפריטים האמורים. למסקנה זו באתי לאור מכלול העדויות והראיות, ובשים לב לרישום בפרוטוקול המסירה מיום 12.4.2015; לעובדה שלא נעשה כל מסמך אחֵר בין הצדדים, המתעד הסכמה בדבר הותרת חפצים בדירה; ולעובדה כי בפועל, התובעים הוציאו את הפריטים מן הדירה (באמצעות קבלן השיפוצים). זאת ועוד: כפי שצוין, גם הנתבעים אינם מכחישים כי הותירו – בטעות לטענתם – מיטה שלא היו אמורים להשאיר.

בנסיבות האמורות, ובשים לב להוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות), באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעים לשפות את התובעים בגין עלות פינוי הפריטים מן הדירה. התובעים הציגו חשבונית על סך של 3,000 ₪ - סכום ששולם לקבלן עבור הפינוי. אין לכחד, כי עלתה בליבי שאלה לגבי ההכרח בשימוש במנוף פינוי לצורך ביצוע העבודה, אולם בסופו של דבר, בשים לב גם לעובדה שהתשלום הנ"ל כולל את מלוא עלויות הפינוי לרבות, כך נראה, פירוק ארונות, איני רואה לקבוע כי הסכום הנטען אינו סביר (עוד ראו, למשל: ת"ק (חי') 1423/08 וולובוייב נ' מוסקוביץ-רפופורט (6.7.2008)).

בה-בעת, אין בידי לקבל את הטענה כי יש מקום להפעיל את ההוראה בהסכם המכר בדבר פיצוי מוסכם ללא הוכחת נזק – הוראה המתייחדת למקרים של הפרה יסודית ועיקרית. אמת, ההתחייבות הנוגעת למסירת החזקה בדירה היא בבחינת תנאי יסודי בהסכם (כפי שגם צוין בסעיף 13 להסכם), אולם הטענה כי הותרת מספר קטן של פריטים בדירה שנמסרה במועד – פריטים שהתובעים הוציאו באמצעות הקבלן שהוזמן על-ידם לבצע שיפוץ בדירה – היא כשלעצמה מקימה עילה לחיוב הנתבעים בתשלום של עשרות אלפי ₪ (או אף מאות אלפי ₪) כ"פיצוי מוסכם" – מרחיקת לכת עד-מאוד ויש לדחותה. במאמר מוסגר יוּער, כי לפי סעיף 15 לחוק התרופות, בית המשפט רשאי להפחית פיצויים מוסכמים במקום שבו אינם עומדים ביחס סביר לנזק (וראו גם סעיף 6 סיפא לחוק התרופות).

סוף דבר: אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סכום של 3,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך של 600 ₪ (הסכום כולל את שכר העד מטעם התובעים כפי שנפסק בדיון). הסכום ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.