חיימוב נ' ידגר

בפניי תביעת התובע לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכבו (אופנוע) אגב תאונת דרכים.

לטענת התובע, רכבו של הנתבע עמד בצד הדרך, עת נופף הנתבע לשלום למכרים שפגש בצד שמאל של הדרך, התובע עקף את הנתבע, חזר לנתיבו וביקש לפנות ימינה לחנייה, או אז פגע בו רכב הנתבע (שבשלב מסויים חידש נסיעתו).

הנתבע אישר אמנם כי נופף לשלום למכרים בצד הדרך, אך טען, כי רכבו היה בתנועה מתמדת, במהירות איטית המותאמת לתנאי הדרך, וכי התובע עקף אותו, ופגע בו תוך פנייה ימינה לתוך חניית הבניין.

לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים ועיינתי בתמונות הנזקים, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבע, אותה מצאתי כמסתברת יותר. גרסת התובע לפיה השלים חזרתו לנתיב ואז פנה לתוך החנייה אינה מתיישבת עם נסיבות התאונה ומיקום הנזקים, ונראה הגיוני יותר כי התובע השלים את חזרתו לנתיב הימני תוך כדי פנייה לתוך החניה, ואז נפגע. מסקנה זו אף מתיישבת עם העובדה כי רכבו של הנתבע נפגע בחלקו הקדמי שמאלי (ולא הימני כפי שנטען והודגם ע"י התובע).

בנסיבות אלו, מצאתי כי עיקר האחריות לתאונה חלה על כתפי התובע.

יחד עם זאת, מצאתי להטיל אחריות תורמת מסויימת על הנתבע, וזאת, מאחר והנתבע אישר בפניי כי היה ער לכך שהתובע עוקף אותו ומבקש לחזור לנתיבו, וכי הבחין בתובע כבר במהלך העקיפה. במצב דברים זה, סבורני כי לו היה הנתבע מרוכז בנהיגה ומתאים את נהיגתו לתנאי הדרך, יכול היה לבלום מוקדם יותר ולמנוע את התרחשות התאונה.

לאחר שנתתי דעתי למכלול נסיבות העניין, מצאתי לחלק את האחריות לתאונה כך ש – 80% ממנה חלה על התובע ו – 20% ממנה על הנתבע.