ת"ק 61230-02-15 בכר ואח' נ' החברה האמריקאית הישראלית לגאז בעמ

במוקד התביעה טענתם של התובעים, אם ובנה, כי הנתבעת, חברה המספקת גז ביתי, גבתה סכומים ביתר מהתובעת 2 (להלן: התובעת) בגין גז שסופק לה. הגז מסופק לבית התובעת באמצעות מערכת מרכזית והחיוב נעשה לפי קריאת מונה, אלא שלטענת התובעת, הנתבעת מחייבת אותה מזה מספר שנים על פי אומדן והערכה, מאחר והיא לא עורכת קריאת מונה, זאת בשל הימצאותו של כלב של אחד השכנים סמוך למונים. לראיה לחיוב המופרז, מביא התובע 2 (להלן: התובע) דוגמה מביתו שלו: בעוד שבגין אספקת גז לביתו, בו מתגוררת משפחה בת חמש נפשות, הוא משלם 120 ₪, אמו שמתגוררת בגפה משלמת יותר. במהלך הדיון הציג התובע רשימה בה ריכוז החיובים מאז שנת 2008-2015 (הרשימה מסומנת בזה ת/1) ואליה צורפו חשבונות.

הנתבעת טענה מספר טענות סף ובכללן לגבי זהותו של הגוף הנתבע; נטען כי שמה בכתב התביעה משובש ושמה הנכון הוא כפי שצוין על ידה בכתב ההגנה. כבר עתה, ובשים לב לכך שהצדדים טענו לגוף העניין והנתבעת לא שבה והעלתה טענה זו, ולמען הסר כל ספק – אני מורה על תיקון שמה של הנתבעת כמצוין בכותרת פסק הדין. לגוף העניין נטען כי אכן במהלך מספר חודשים לא בוצעה קריאה של המונה זאת בשל הימצאותו של כלב בחצר ליד המונה, דבר שמנע גישה למונה. הוצגו תמונות של הכלב והמונה (מסומנים בזה נ/2). עם זאת, נטען שבוצעו קריאות בפועל על ידי נציגי הנתבעת, והתובעת אף מסרה מדי פעם בעצמה את קריאת המונה. לטענת הנתבעת הקריאה האחרונה שבוצעה הייתה בחודש מרץ 2015 והשוואת נתוני הקריאה אל מול החיובים מראה כי הקריאה תואמת את כמות הגז שסופקה בפועל.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם וכן במסמכים שהוגשו על ידי הצדדים במהלך הדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. אפרט.

נוצר הרושם כי הורתה של התביעה בתחושה שקיימת אצל התובע כי אמו משלמת סכומים מופרזים עבור צריכת הגז. תחושה זו נסמכת על השוואת חיובי הגז של ביתו אל מול חיובי צריכת הגז של אמו. כאשר לתחושה זו הצטרפה העובדה כי ליד המונה כלב מסוכן שמקשה על נציגי הנתבעת לגשת ולקרוא את המונה – נולדה התביעה.

אלא שאין די בכך כדי לבסס את התביעה. על התובעים להניח תשתית ראייתית לטענתם כי הנתבעת גובה מהם סכומים מופרזים, ולהוכיח את הסכום העודף שלטענם נגבה. אכן, לשיטתי העובדה כי חלק מהחשבונות נערכו על ידי הנתבעת על בסיס אומדן והערכה מחייבת אותה להביא ראיות לנכונות החיובים לאורך תקופה. נראה כי הנתבעת עמדה בנטל זה.

ראשית אציין כי בניגוד לטענת התובעים התמונה שהתבררה אינה כי הנתבעת נוהגת לחייב את התובעת רק על בסיס הערכה בלבד. אכן, חלק מן החשבונות נערכו על בסיס הערכה שבוצעה על בסיס ממוצע צריכה שמהותו לא הובהרה עד תום. הנתבעת נוהגת לשלוח חשבונות דו-חודשיים לתובעת, וככל שמדובר בחשבון פרי הערכה, צוין הדבר במודגש בחשבונות. בחלק מן החשבונות רשומה ההערה "לא ניתן לבצע קריאת מונה סדירה עקב המצאותו של כלב בחצר. לפיכך בוצע אומדן בחשבונית זו". לאמיתו של דבר גם מתוך הטבלה שערך התובע (ת/1) עולה כי מתוך 33 חשבונות רק 9 נערכו על בסיס הערכה וביתר החשבונות לא צוין כי נערכו על בסיס אומדן, ובהם אף פורטה קריאת המונה הנוכחית, הקריאה הקודמת והצריכה בפועל. הנתבעת טענה כי בוצעו קריאות בפועל של המונה ובחלק מן המקרים התובעת אף מסרה קריאת מונה מטעמה. בין אם כך ובין אם אחרת, מהחשבונות עולה כי לא כולן נערכו על בסיס אומדן אלא רק חלק קטן מהם.