סגיב נ' בן יהודה

לפני תביעה על סך 25,000 ₪.

בכתב התביעה נטען כי במאי 2017 התעניין התובע אצל הנתבע ברכישת רכב משומש. הנתבע טען כי הרכב עבר בהצלחה מבחן רישוי כחודשיים קודם לכן וכי היה מטופל היטב כל השנים. הנתבע לא אפשר לתובע לקחת את הרכב לבדיקה במכון בדיקה אולם הסכים שייקח את הרכב למוסך בו טופל.

לאחר נסיעת מבחן חתמו הצדדים על זכרון דברים והתובע שילם 8,000 ₪ מתוך המחיר המוסכם (11,500 ₪). כעבור מספר ימים התברר כי רק העגלה של הרכב עברה את מבחן הרישוי ולכן את הרכב עצמו יש להעביר את המבחן. הנתבע הסכים להוריד ממחיר העסקה את מחיר המבחן.

ב-15.5.17 הועברה הבעלות ברכב לידי התובע.

חודש לאחר מכן רצה התובע להעביר את הרכב מבחן רישוי, אך מפאת מצבו הגרוע סירבו מוסכים לטפל בו והציעו לו למכור את הרכב תמורת כמה מאות שקלים, לחלקי חילוף. בסופו של דבר תיקן התובע את הרכב בהשקעת כסף ומאמץ רב.

בכתב ההגנה אישר הנתבע כי משהתברר שהרכב לא עבר מבחן רישוי הוסכם על הפחתת מחיר המבחן מעלות הרכב. במשך כחודש ימים השתמש התובע ברכב ללא כל טענה, ורק לאחר מכן טען כי במסגרת בדיקות הרישוי התבקש לבצע תיקונים ברכב – וטען שהרכב נמכר לו "ברמאות".

הנתבע מציין כי הרכב היה במצב טוב, וכי טופל באופן שוטף ותוך השקעה. הנתבע שולל גם את הטענה כי מנע מהתובע לקחת את הרכב לבדיקה והציע ביוזמתו כי התובע יבדוק את יומן הטיפולים של הרכב במוסך – והתובע הוא שבחר לא לערוך את הבדיקה.

הנתבע מציין כי כאשר אמר שהרכב "עבר טסט" הוא התבלבל עם רכב אחר שהיה ברשותו.