פרץ נ' חברת דואר ישראל בע"מ

ביום 26.11.2017 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שצורף לבקשתה של הנתבעת וכן בוטל פסק הדין שניתן קודם לכן ביום 20.08.2017.

בפסק הדין ביקשתי את התייחסות התובע לשאלת חיובו בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

התובע לא הגיש את תגובתו במועד שנקבע ולפיכך יוכרע עניין זה ללא תגובתו.

כפי שציינתי בפסק הדין הרי שהזמן השיפוטי שהוקדש לדיון שהתקיים ביום 20.08.2017 התברר בדיעבד כזמן שיפוטי שירד לטמיון וככזה שנגרע מהזמן שניתן להקדיש למתדיינים אחרים, כאלו שיש צורך אמיתי לברר את עניינם.

כל מערכת ובכלל זה מערכת המשפט פועלת תוך אילוצים רבים שאחד מהם הוא העובדה כי הזמן הינו משאב מוגבל.

קיום דיון סרק ובזבוז זמן שיפוטי פוגעים פגיעה קשה בניהול יעיל של מערכת המשפט.

מצב דברים שבו התובע הגיע עוד קודם לדיון להסכם פשרה עם הנתבעת ולא רק שלא טרח להודיע על כך קודם לדיון אלא להפך טרח להתייצב לדיון ולבקש פסק דין בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות אינו מקובל כלל ועיקר.

היה על התובע להודיע לבית המשפט קודם לדיון על הסכם הפשרה ולכל המאוחר היה עליו לעשות זאת בדיון עצמו.

לא מצאתי לנכון להטיל על הנתבעת את החובה להודיע על הסכם הפשרה בנסיבות העניין והחובה בעניין זה היא חובתו של התובע.

העובדה שהתובע לא עשה כן לא רק שהביאה לבזבוז הזמן שהוקדש לדיון אלא גם לצורך לעסוק בבקשתה המוצדקת של הנתבעת לביטול פסק הדין שניתן כנגדה בהיעדר הגנה ובהיעדר התייצבות.

אם ניתן היה לגלות סלחנות כלפי בעל דין שלא הודיע קודם לדיון על כי הגיע עם הצד שכנגד להסכם פשרה הרי שלא ניתן לעשות כן שעה שבעל הדין מתייצב לדיון ולא טורח להודיע על הסכם הפשרה ומבקש פסק דין בהעדר הגנה ובהעדר התייצבות.