ת"ק 60481-05-13 יוסף נ' מי אביבים 2010 בע"מ

לפניי תביעה לפיצוי על סך של 7,000 ש"ח שעילתה הליכי גבייה מנהלית שנקטה הנתבעת נגד התובע בגין צריכת מים, לטענתו שלא כדין.

1.כתב התביעה (המתוקן) נוסח בלקוניות ונטען בו אך זאת: התובע הוא פנסיונר אשר מחזיק בקרוון ב********, *****. הוא חויב לשלם חשבונות מים בסכום מצטבר של אלפי שקלים אף שהקרוון אינו מחובר למים. משלא שילם חובות שהצטברו, הטילה הנתבעת עיקולים בחשבון הבנק שלו וגבתה ממנו חלק מהחוב. על כן הוא עותר לחייבה בפיצוי בגין עגמת הנפש שגרמה לו.

2.הנתבעת טוענת כי ביום 29.6.2005 ערכה עיריית תל אביב ביקורת בקרוון והוא חובר למים לבקשת התובע. אותה עת היה הקרוון מחובר למד מים כללי יחד עם נכסים אחרים, ולכן הוא חויב בחלק היחסי של צריכת המים שנמדדה. חובות שהצטברו בגין צריכת המים שולמו כסדרם משך תקופה, עד שבשנת 2010 התובע חדל לשלמם. ביום 15.10.2012 פנה התובע לנתבעת, טען כי הקרוון אינו מחובר למים, וביקש לבטל חיובי עבר. בעקבות פניה זו נערכה ביום 11.12.2012 בדיקה נוספת בקרוון שבעקבותיה סווג הנכס כ"מנותק", ומאז לא חויב עוד בגין מים. עם זאת הנתבעת המשיכה לחייבו בגין ריביות פיגורים והוצאות גבייה בגין חובות עבר שלא שולמו.

3.דין התביעה להידחות. עיון בחומר שהגישה הנתבעת מעלה שהתובע לא הצביע על פגם שנפל בהתנהלותה. ממצאי הביקורת הראשונה שנערכה בנכס, שכללה גם תצלומים, מעלה שהקרוון שימש למגורים ונכללו בו גם כיור ושירותים (נספח ב' לכתב ההגנה המתוקן מיום 15.1.2015). מכאן שבמשך תקופה ארוכה הקרוון אכן שימש למגורים וסביר להניח שנצרכו בו מים. עיון בכרטיס הלקוח (נספח ד' לכתב ההגנה) מעלה כי התובע או מי מטעמו אכן שילמו בגין צריכת מים בעבר. תשלומים אחרונים שנתקבלו התייחסו לתקופה שנייה של שנת 2010 (361.57 ש"ח) ותשלום חלקי בגין תקופה שלישית של אותה שנה (138.42 ש"ח). מאז חדל התובע לשלם. חשבונות בגין הנכס ודרישות תשלום לפי פקודת המסים (גביה) נשלחו למענו של התובע: ********* (ראו עדותו בעמ' 14 לפרוטוקול ישיבת 6.9.2015 בשורה 1 ודרישות תשלום שצורפו כנספח ח' לכתב ההגנה). התובע חויב אפוא בגין צריכת מים כדין משום שמאז הביקורת הראשונה שנערכה בשנת 2005, היה הקרוון מחובר למד מים כללי יחד עם נכס נוסף שבחזקת חברה בשם "גדא בע"מ" (נספח ה' לכתב ההגנה). התובע חויב בגין הפרשי מדידה חיוביים בהתאם לכללי המים שהיו בתוקף אותה עת.

4.ודוקו: חיוב בגין מים שצרך נכס המחובר למד מים כללי מחולק בין כלל דיירי הנכס (דרך החיוב מעוגנת כיום בכלל 9 לכללי כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011). התובע לא טען שהיה צריך לחשב את חיוב המים אחרת או שנפל פגם בחיוב עצמו. טענתו הייתה שאין לחייבו בתשלום בגין מים מאחר שהקרוון אינו מחובר. דא עקא, חומר הראיות שהוצג הראה שהקרוון היה מחובר למים בעבר, נצרכו ממנו מים והחשבונות בגינם אף שולמו. אין לדעת מתי בדיוק נותק החיבור והופסקה צריכת המים. החובה ליידע את הנתבעת על הפסקת צריכת מים בנכס המחובר למד מים כללי מוטלת על בעל הנכס. כשמד המים אינו משויך לנכס ספציפי, אלא מספר נכסים מחוברים למד מים כללי, תאגיד המים אינו יכול דעת שאחד מהנכסים הפסיק לצרוך מים אלא אם כן מודיעים לו זאת קודם לכן, נערכת בדיקה בשטח, ונעשה שינוי ברישום. פני הדברים היו שונים לו הקרוון היה מחובר במד מים משויך, שאז ניתן היה לדעת שצריכת המים נפסקה, וממילא התובע לא היה מחויב בגינם. לא נטען ולא הוכח שהתובע ביקש בשלב כלשהו לחברו למד מים משויך.

5.בענייננו הנתבעת הראתה כי ניתקה את התובע ולא חייבה אותו בגין תשלום מים בעקבות פנייתו אליה בחודש אוקטובר 2012: החיוב התקופתי האחרון הוא בגין תקופה שלישית של שנת 2012. מאז חויב התובע בגין ריביות פיגורים והוצאות גביה בלבד. התובע הפסיק אפוא לשלם בגין צריכת מים בשנת 2010, בלא שהודיע לנתבעת והוכיח לה שהקרוון אינו מחובר למים, והתעלם לאורך התקופה מדרישות תשלום שנשלחו אליו. בנסיבות אלו, על פני הדברים החיובים שהושתו על התובע – הושתו כדין, ומכל מקום לא נטען ולא הוכח אחרת.

6.טרם חתימה יוער כי ניתנה לתובע מספר הזדמנויות לתקן את כתב התביעה ואף להסתייע בייצוג משפטי. לשם כך נתקיימו בתיק זה לא פחות משש (!) ישיבות. לישיבה החמישית שנקבעה ליום 9.3.2015 לא התייצב התובע וניתן נגדו פסק דין הדוחה את התביעה. בבקשה לביטול פסק הדין טען התובע כי עורך הדין שהיה אמור לייצגו נפל למשכב. פסק הדין בוטל, אולם לישיבה האחרונה הגיע התובע כשאינו מיוצג בלא שנתן טעם מניח את הדעת לכך. בישיבה זו ביקש התובע לזמן עד, אולם לא ראיתי להתיר זאת – הן משום שלא היה ברור כיצד תתרום עדותו לבירור המחלוקת, הן משום שבשלב מסוים יש לתחום את היקף המשאבים שיוקדש לניהול התיק.

7.סוף דבר: התובע לא הצביע על פגם בהתנהלותה של הנתבעת ועל כן דין תביעתו להידחות. בנסיבות העניין, יישא התובע בהוצאות הנתבעת בסכום מתון של 500 ש"ח.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.