ת"ק 59659-06-14 ב' נ' בנק לאומי חולון סניף סוקולוב 10858

בפני תביעת התובעת בגין נזק אשר נגרם לה לטענתה כתוצאה מרשלנות הנתבעת אשר הציבה בסניפה עציץ, במקום שאינו ראוי, בסמוך לדלפק השירות.

עפ"י המפורט בכתב התביעה, כתוצאה מהפגיעה איבדה התובעת את הכרתה והובהלה לבית החולים. לטענתה נאמר לה באותו המעמד כי הנתבעת תישא בהוצאות האמבולנס אולם בסופו של יום סירבה זו לשלמן.

התובעת מפרטת בכתב תביעה נזקי גוף אשר אירעו לה כתוצאה מהפגיעה. בעת הדיון חזרה התובעת על האמור בתביעתה ואף הוסיפה כי לאחר הפגיעה שונה מיקום העציצים בסניף.

הנתבעת טוענת מנגד כי דין התביעה להידחות בהיותה תביעה בגין נזקי גוף ומאחר ולא צורפה חוות דעת רפואית ערוכה כדין. אציין בהקשר זה כי אכן לא הוגשה ע"י התובעת חוות דעת רפואית ערוכה כדין ובעת הדיון שנערך ביום 21.9.14, הבהיר זאת בית המשפט לתובעת.

הובהר לתובעת שבנסיבות אלה לא יפסוק בית המשפט פיצוי בגין נזקי גוף שלטענתה נגרמו לה, שכן לא הוגשה חוות דעת רפואית כאמור לעיל, אלא בגין הכאב וסבל אותו חוותה באירוע.

התובעת צירפה לכתב התביעה מסמכים שונים ביניהם תמונת העציץ, תמונות הפגיעה מסמכים אודות בדיקות רפואיות שעברה.

בכתב הגנתה, הכחישה הנתבעת את האירוע וכל חבות או אחריות העולה ממנו. לטענת הנתבעת העציץ ממנו נפגעה התובעת הוצב במרחק סביר ובטוח מהדלפק, וכן טענה כי מידי יום פוקדים את הסניף מאות לקוחות אשר מעולם לא נפגעו מהעציץ כפי שנפגעה התובעת.

כן טוענת הנתבעת לחוסר זהירות מצד התובעת ועותרת לדחיית התביעה תוך חיוב בהוצאות.

בעת הדיון הוסיף נציג הנתבעת כי התובעת מבקרת בסניף פעמיים שלוש בשבוע ויתכן ונתקלה בעציץ ברגע של "אי תשומת לב", ואף אישר את קרות האירוע ואת הזמנת האמבולנס.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים ושמעתי את טיעוני הצדדים ועדותה של התובעת מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, מן הנימוקים הבאים:

א.אין מחלוקת כי התובעת נפגעה בעת שהותה בסניף הנתבעת מעציץ אשר הוצב במקום.

ב.באשר לחובת הזהירות המושגית והקונקרטית של הנתבעת:

בע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122. (להלן: "פסק הדין בעניין ועקנין") קבע והבהיר בית המשפט העליון:

"בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? תשובה לשאלה זו מצויה במבחן הצפיות (סעיף  36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מבחן זה כולל בחובו שני היבטים. "ההיבט הראשון, הוא ההיבט העקרוני, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה, אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות" (ע"פ 186/80[1], בעמ' 775). ההיבט הראשון, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת זהירות מושגית" (notional duty), ואילו ההיבט השני, עניינו בקיומה או בהעדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית" (duty in fact). השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטאנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?"