ת"ק 59523-11-16 יונגר נ' ויליגר הפצה בע"מ

לפניי בקשת הנתבעת לעכב את ההליכים בתביעה דנא, מהטעם שתלוי ועומד כנגדה, הליך אחר של בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית (בתיק ת"צ 52431-10-13), המעוררת לטענתה שאלות דומות של עובדה או משפט.

טרם אתייחס לגופה של הבקשה אדגיש כי הבקשה הוגשה לאחר שהסתיימו ההליכים בתיק, לאחר שהוגשו הראיות ונשמעו עדויות הצדדים. בהקשר זה אציין כי הנתבעת בחרה שלא לחשוף את הליך הבקשה לאישור התובענה הייצוגית המתנהל נגדה ועשתה זאת לראשונה במסגרת הדיון.

ככלל, לבית המשפט מסורה סמכות לעכב דיון בהליך אחד כל עוד תלוי ועומד הליך אחד, זאת מטעמי יעילות שעיקרם מניעת הכבדה מיותרת על בעל הדין ומניעת הטרדה של בית המשפט בהליך כפול לצורך חסכון בזמן שיפוטי (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 109 (2005)). השאיפה היא אכן לדון בסוגיה המרכזית הרלוונטית פעם אחת ולא לנהל לגביה הליכים שונים ו/או מקבילים (רע"א 346/06 חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות בע"מ. ניתן ביום 14/5/06), זאת גם על מנת לצמצם את החשש להכרעות סותרות.

מן העילות האמורות, שקלתי את הבקשה, אך הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום לעכב הליכים בתביעה זו, וזאת מן הטעמים הבאים:

ראשית, כאמור הבקשה הוגשה אך בתום ההליך, לאחר שנשמעו כלל הראיות ובית המשפט יושב על המדוכה לכתיבת פסק הדין, אף שההליך התובענה הייצוגית היה תלוי ועומד כבר בעת הגשת התביעה. עיתוי זה, מותיר בלב בית המשפט ספק באשר לתם לב הנתבעת בהגשת הבקשה ותחושה לא נוחה כי הבקשה הוגשה, אך מתוך תחושת הנתבעת שהתביעה עלולה להתקבל.

שנית, משך זמן בירורה של התביעה הייצוגית למול מאפייניה של התביעה הקטנה. בהקשר זה, יפים הם דבריו של כבוד השופט טל חבקין בהחלטתו בת"ק 34980-07-14 פרנסקי נ' אי.קיו.טק שירותי תוכן בתשלום בע"מ ואח'(פורסם בנבו, 18.01.2015):

"ראשית, תובענה ייצוגית – מעצם טבעה – היא הליך שיפוטי המתברר משך זמן רב. הליך של תביעה קטנה לעומת זאת נועד להיות מהיר, יעיל וזול. עיכוב הליכים בתביעה קטנה עד להכרעה בתובענה ייצוגית עלול לסכל תכלית זו, אם יגרום לכך שהתובע יאלץ להמתין חודשים ארוכים ואף שנים למתן פסק דין ולסעד. תוצאה זו עומדת בניגוד לתכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות ועל כן ראוי להקנות לה משקל משמעותי ביחס לשיקולים האחרים".

שלישית,  לעיתים רבות התביעה הייצוגית מסתיימת בהסכם פשרה, כאשר נטיית הפסיקה היא שהוא לא יהווה מעשה בית דין אף מסוג השתק פלוגתא, אלא אם הצדדים הסכימו לקביעה עובדתית מסוימת לצורך פסק הדין (ראו: רעא 682/07‏ ‏ לב לבייב נ' שמעון גילר (פורסם בנבו, 20.06.2007)).