רוזנבך נ' עמיר ציונית

בפניי שתי בקשות שהוגשו על ידי שני הצדדים לאחר מתן פסק דין בתיק. 

השתלשלות העניינים:

ביום 3.2.17 הוגשה התביעה הנדונה על ידי התובעת. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת הפיצה דברי כזב ולשון הרע כלפיה במסגרת כתב הגנה שהוגש על ידי הנתבעת בתיק אחר.

ביום 10.03.17 הגישה התובעת בקשה למחיקת התובענה, בין היתר, מאחר שלטענתה הגישה במקביל תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד הנתבעת באותו עניין וכי עדיף שטענותיה, כלשונה, תתבררנה בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בלבד (להלן: "הבקשה למחיקת התובענה").

ביום 13.03.17 ניתן על ידי פסק-דין, לפיו לאור הודעת התובעת אני מוחקת את התביעה ומאחר ולא הוגש כתב הגנה, הרי שלא עשיתי צו להוצאות (להלן: "פסק הדין" או "פסק הדין המוחק את התובענה").

ביום 14.03.17 הוגשה בקשה לסילוק התביעה על הסף ע"י הנתבעת. בד בבד עם הגשת הבקשה לסילוק על הסף, הוגש גם כתב ההגנה (להלן: "כתב ההגנה").

ביום 15.03.17 ניתנה החלטתי לפיה הפניתי את הנתבעת לכך שניתן כבר פסק דין מיום 13.03.17, המוחק את התביעה.

באותו יום (15.03.17) הוגשה ע"י הנתבעת "בקשה דחופה לעיון חוזר ולחיוב בהוצאות" (להלן: "בקשה לעיון חוזר"). במסגרת בקשה זו טענה הנתבעת, כי לאור כך שהתובעת לא טרחה ליידע אותה אודות הבקשה למחיקת התובענה ולאור כך שהתובעת איימה על הנתבעת, כי תפעל להגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה, הגישה הנתבעת כתב הגנה, ומשכך נגרמו לה הוצאות רבות.

ביום 16.03.17 (לאחר שניתנה החלטה מיום 15.03.17 בדבר הגשת תגובה ותשובה לבקשה לעיון חוזר) הוגשה תגובה לבקשה לעיון חוזר מטעם התובעת (להלן: "התגובה" או "התגובה לעיון חוזר").

במסגרת התגובה טענה התובעת, כי הנתבעת העבירה לה אימייל לפיו לא בוצעה לה מסירה כדין ומשכך אין ביכולתה להגיש כתב הגנה. אולם, במרכז המידע התברר, כך לטענת התובעת, כי כתב התביעה הומצא כדין. מוסיפה התובעת, כי היא הגיש את הבקשה למחיקת התובענה לאחר שהנתבעת הודיעה לה, כי אין בכוונתה להגיש כתב הגנה, על כן התובעת לא ראתה צורך ליידע את הנתבעת על הגשת הבקשה למחיקת התובענה, ובפרט כאשר לנתבעת גישה ישירה לכל כתבי בי-הדין הנמצאים בתיק.