ת"ק 58726-11-15 לוטן נ' ג.יל.ס קפה בע"מ ואח'

בשמו ובשם נתבעת 1: נתבע 2

בשם נתבעת 3: גב' מירי גרושקא

 1.ביום 5.2.2015, בשעות-החשיכה, אירעה תאונה בדרך מס' 20 – כביש אַיָּלוֹן – בואך מחלף וולפסון בתנועה מדרום לצפון. מכוניתו של התובע, מן העבר האחד, ומכונית של נתבעת 1, נהוגה בידי נתבע 2 ומבוטחת בידי נתבעת 3, מן העבר האחר, פגשו זו את זו שלא בנסיבות משמחות. בעקבות כך, לפי מה שנפרשׂ לפניו של בית-המשפט, נפגע כלי-רכבו של התובע בכנף השמאלית הקדמית. מכונית-הנתבעים נפגעה, לפי המוסבר מפי נתבע 2, בדלתה הימנית האחורית.

2.נזקו של התובע, אומַר כבר עתה, הוכח כמעט כל צורכו. לצד תמונות, שצורפו לכתב-התביעה, הציג התובע את חוות-דעתו של שמאי בדבר פגיעה במכונית; עלות-תיקונה של הפגיעה הזו ושיעורה של ירידת-ערך, בסך אחוז אחד מערכה של המכונית. הוצגה גם חשבונית מן המוסך, שבו הוחלפה הכנף השמאלית הקדמית ונעשו תיקונים של צבע ושל פחחות. בסך-הכל עמד הנזק על 13,107 ש"ח, בתוספת שְׂכר-טרחתו של השמאי בסך 980 ש"ח. התובע הוסיף על אלה סך של 2,700 ש"ח לכיסוי הוצאותיו, טרחתו ועוגמת-הנפש שנגרמה לו. בענין האחרון אומַר כי לא עלה בידי התובע להוכיח "הוצאות מוניות" בסך 200 ש"ח; וגם סך של 2,500 ש"ח בגין עוגמת-נפש ו"טלפונים" הוא מופרז ולא הונח לו בסיס בראיות. מנגד, יש לקח בחשבון 168 ש"ח, ששילם התובע לאגרת-ההליך.

3.השאלה היא כלום מי מהנתבעים אחראי לנזק זה, שכן הללו תלו את האחריות לקרות-התאונה בהתרשלותו של התובע. אך קודם שאדבר בכך, אסלק מן הדרך שלוש טענות-מִשנה של ההגנה. לטענה כי התובע העמיד את מכוניתו לבדיקה בידי שמאי רק כששה שבועות לאחר התאונה השיב הלה בהסבר מניח את הדעת. התובע היה טרוד, ראש וראשונה, בפריצה שנפרץ כלי-הרכב, ממש באותו יום-ביש, לאחר התאונה, במקום אחר. אז גם נגנב מכשיר-הטלפון הנייד שלו ובו התמונות, שצולמו במקום-התאונה. בנוסף היה התובע – כרבים מן האנשים בימינו, העמוסים לבלי-הכר – טרוד בעיסוקיו השוטפים הרבים.

שאלת-השיהוי, ובכך המוקד, אינה עומדת לעצמה. יסודה בחשש כי בתָּווך, בין אירוע-התאונה לבין בדיקתו של השמאי, היה כלי-הרכב מעורב בתאונה אחרת, שהנזק הנטען נגרם בעטיה דווקא. התובע, בעדותו באולם-הדיונים, הכחיש מכל וכל ענין שכזה (פרוטוקול, בעמ' 7, ש' 9-8). הנתבעים, מצדם, לא הציגו ולוּ בדל של ראָיה לסתור. חזקה על נתבעת 3, שהיא חברת-ביטוח מיומנת, בכל הכבוד, כי היה בידיה לקבל, מחברת-הביטוח של התובע, מידע על אודותיו של אירוע-תאונה מאוחר יותר, אילו ארע ודווח. כל יסוד לא נמצא לי לסבור כי דווקא אירוע כזה לא דווח, בעוד שהאירוע ובו עוסקת תובענה זו לא הוסתר מחברת-הביטוח. אידך – דברים בעלמא.

4.הטענה האחרת ובה לא מצאתי ממש היא זו הנוגעת לירידת-הערך. נתבעת 3 עמדה על כך, שהתובע לא הציג לבית-המשפט פירוט של עברו-הביטוחי של כלי-הרכב. בנוסף, היא הלינה על כך, שבניגוד לטענת-התובע כי כלי-הרכב הוא חדש ובמועד התאונה שהה זמן קצר בלבד על הכביש, רשומה המכונית כבר מחודש ספטמבר 2014, היינו, כארבעה חודשים קודם לאירוע. ראשית, לא אתפוס את התובע בלשונו. באולם-הדיונים הוא דיבר, פעם יחידה, ב"חודשיים" (פרוטוקול, בעמ' 7, ש' 8). ביתר-הזמן דובר ב"רכב חדש" (כתב-התביעה מיום 1.12.2015; פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 14 ובעמ' 5, ש' 17-16), ולענין זה אינני רואה הבדל ממשי בין חודשיים לבין ארבעה חודשים. יותר מזה, התובע לא הסתיר מאיש את הרשום ברישיון-הרכב שלו, שהעתקו צורף לכתב-התביעה, ובכלל זה את מועד-עלייתו של כלי-הרכב אל הכביש. וחשוב מכל אלה: התובע הציג חוות-דעת מאת שמאי מומחה. הנתבעים, מצדם, לא הניחו לפנַי שום חוות-דעת של איש-מקצוע, לסתור. בית-המשפט איננו מצויד בידיעה שיפוטית בכגון דא. הוא נדרש לקביעותיהם של מומחים לענין. בעובדה כי הנתבעים לא הציגו קביעה שכזו די לדחיית-השגותיהם על חוות-דעתו של מומחה-התובע.

5.לבסוף, לא תמיד תתברר מסירתה של מלאכת-כתיבתו של כתב-ההגנה בידיו של סטודנט (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 3-2) כנבונה. העובדה כי איש מן הנתבעים לא טרח לעשות מלאכה זו בעצמו, על אף הוראותיו של הדין לענין ייצוג בבית-המשפט לתביעת קטנות (סעיף 63(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984; רע"א 6892/13 חיימוביץ נ' אוריון (פורסם באתר הרשות השופטת, 23.2.14)), מעוררת קושי ממשי. גם כך, אפשר כי טוב ייעשה אם יוסבר לפֶּרח-מייצגים זה, מבלי למעט חלילה מכישוריו, חוסר-התוחלת שבטענה כי היות, שאין התובע מלין על נזק גופני, אין הוא זכאי לתבוע פיצוי בגין עוגמת-נפש (הפִּסקה ה-12 לכתב-ההגנה). אין זו אלא טעות גמורה. מה אעשה וגם נזק לכנף של כלי-רכב עלול להסב לבעל-הכנף עוגמה ניכרת של הנפש? ראו גם את קביעתי בנדון בת"ק (תביעות קטנות תל אביב-יפו) 62850-01-15 שיש נ' אטד, בפסקה הרביעית לפסק-דיני (פורסם במאגרים, 14.8.2015).

6.עתה לעיקר. על מי מוטלת האחריות לקרות-התאונה? כל אחד מן הנהגים הציג גרסה משלו למאורעות אותו הערב. כבר כתבתי כי התאונה אירעה בסמוך ליציאה מן הדרך-הראשית, במחלף שבו נוסעים אל הימין כדי לצאת. גרסת התובע הייתה זו: הוא נסע במָקום, שבו סומנו על הכביש שלושה נתיבים. התובע בחר בנתיב הימני ביותר מבין אלה – נתיב, שבו כיווני-הנסיעה המותרים, לפי סימון-חצים שעל הכביש, הם ימינה וישר. התובע נסע ישר. הנתבע, בה בעת, נסע משמאלו של התובע, בנתיב שבו מותרת התנועה רק ישר. הנתבע ביקש לצאת אל הימין ולרדת במחלף, ובניסיון לעשות כן הוא עקף משמאל את מכוניתו של התובע, שהמשיכה בנסיעתה ישר. כך פגע הנתבע, במכוניתו, בחלקה השמאלי הקדמי של מכונית-התובע. גרסה זו הופיעה כבר בהודעה על מקרה-הביטוח, שמסר התובע לחברת-הביטוח שלו (צורפה לכתב-התביעה ואינה נושאת תאריך). באולם-המשפט הוסיף התובע וסיפר כי לאחר שעצרוּ בצד-הכביש אמר לו הנתבע כי "מיהר ורצה לרדת במחלף" וכי "חשב ש[התובע] מבקש לפנות ימינה" (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 12 וש' 17-16).

גרסתו של הנתבע הייתה אחרת. בבית-המשפט הוא סיפר כי נסע ישר בנתיב, המאפשר גם נסיעה ישר וגם פנייה אל הימין. היה זה נתיב אחד מתוך שניים או שלושה, המסומנים במקום. באמצעות המראָה שבתוך מכוניתו הוא הבחין בתובע, נכנס אל הנתיב שבו נסע הנתבע. את היֶתר אביא בלשונו של הנתבע, שכן ניכר בו כי התבלבל וכתוצאה מכך עלו בגרסתו פרטים סותרים:

"אני המשכתי ישר, זאת אומרת שאני הייתי בנתיב הימני מבין השניים, אני ראיתי אותו, את התובע, אחרַי בכלל. איך שאני נוסע ישר, אני רואה אותו שהוא נכנס לנתיב שלי. אני מסתכל מהמראה שלי שבתוך הרכב ואני רואה שהוא מתקרב וחותך לנתיב שלי. הוא נסע בנתיב שמאלי מאחורי. ראיתי שהוא עומד להיכנס אלי, לקחתי טיפה שמאלה והוא נכנס בי. איך שנסעתי ישר, אני רואה אותו מהמראה ומתקרב אלי ולקחתי טיפה שמאלה, כבר עברתי, נסעתי ישר. אני התכוונתי לנסוע ישר. ואז מסתכל במראה ורואה את התובע כשהוא חותך ונכנס לנתיב שלי מצד שמאל, סליחה[,] אני מנתיב ימין שלי נוסע ישר והוא בא מצד ימין שלי ונותן לי מכה שם. אני נוסע במקום עם 2 נתיבים. אני נוסע בנתיב ימין. אי אפשר להגיע מצד ימין שלי, לדעתי הוא טעה בנתיב. הוא היה מאחוריי. לפי דעתי הוא טעה בנתיב ונכנס לנתיב שלי, הוא רצה לפנות ימינה ולא הספיק. הוא ניסה יכול להיות לפנות ימינה, והוא טעה בנתיב, הוא נצמד אלי ולקחתי שמאלה ואז הוא נכנס בי. לדעתי התובע ניסה לעקוף אותי כי לא הצליח להיכנס לנתיב שלו. אם הוא היה מגיע משמאל אז היה מצוין, אבל לא, הוא טעה בנתיב. יש את הירידה ליפו, ואנו ממשיכים ישר, הוא בדקה 90 טעה ואז נכנס לנתיב שלי בימין ואז קיבלתי את המכה. הוא פוגע בי בדלת האחורית בצד ימין של הרכב. בצד ימין של הנוסע. אני לא יודע בכלל איך הוא מגיע לפגיעה כזו, הוא נתן לי מכה אבל המכה לא הייתה מי יודע מה. לקחתי שמאלה. הוא פגע בצד ימין שלי ונכנס בי מצד ימין. הוא היה לפניי, למה נכנס לנתיב שלי" (פרוטוקול, עמ' 4, ש' 27-1).