ת"ק 58694-01-15 גל ואח' נ' התאומות חדרה בע"מ

1. לאחר קריאתם של כתבי-הטענות וצרופותיהם, ובעקבות שמיעתם של הצדדים באולם-הדיונים, נמצא לי מקום לקבל תביעה זו. ענינה בהסכם, שבו נקשרו הצדדים בחודש אוקטובר 2014. התובעים, המפעילים בתל אביב-יפו בית-אוכל בשם "המלביה", ביקשו לרכוש קונסטרוקציה, המכונה "סגירת-חורף" ונועדה לסגור חלל נוסף בבית-העסק לקירוי בתקופה זו של השנה. מטעמים כספיים נמצא להם מקום שלא להזמין מבנה חדש-מן-היסוד. סוכם, אפוא, כי התובעים ירכשו מן הנתבעת מבנה משומש של "סגירת-חורף", שאחסן אצלה לצורך מכירה אדם אחר ואינו צד להליך זה.

2. מחלוקת נוצרה לנוכח טענת התובעים כי הנתבעת התחייבה להתאים את המבנה הקיים לתוכניות, שהניחו בפניה, ובפרט למידותיו הראויות של בית-העסק שלהם, אך לא עשתה כן. נדרשה, אפוא, עבודה נוספת שאותה נאלצו התובעים להזמין מעוסקים אחרים. לפי טענתה הנגדית של הנתבעת לא כָּלל ההסכם שבין הצדדים התחייבות שכזו, ואת התוכניות ממילא הראו לה התובעים רק יממה עובר לביצועה של ההתקנה. תחת זאת, ולפי הטענה כמוסכם, ערכה הנתבעת "התאמות" של המבנה לבית-העסק. בכך היא קיימה את חבותה החוזית.

3. אינני מקבל את טענת הנתבעת. שמעתי את התובעים, שדבריהם הותירו בי רושם של דברים מהימנים. חומר הראיות תואם את הדברים האלה ואיננו מתיישב עם גרסתה של הנתבעת. לטענת הנתבעת כי כל שסוכם הוא שהתובעים ירכשו את המבנה כמות-שהוא ותיערכנה אך ההתאמות הנדרשות להתקנתו, שבו הללו והציגו את גרסתם העקבית: "זה לא נכון. לכל אורך הדרך, ההיכרות שלנו עם הנתבעת[,] הדגשנו את הצורך והגודל שאנו צריכים. ביחס לתוכניות, ספציפי. על כך דובר כל הדרך" (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 23-21). הוכחשה טענתה של הנתבעת, שממילא לא הוכחה בשום יסוד שהוא, כי "גם היום הסגירה שלהם עומדת אחת לאחת כפי שהתקנו אותה" (בעמ' 4, ש' 25). "ערן [נציג הנתבעת] ציין שכיום הסגירה עומדת בדיוק כפי שהוצבה. זה לא נכון. הסגירה הוגדלה", הדגיש תובע 1 בדיון בבית-המשפט. חשוב אפילו יותר, לכתחילה ברי היה כי מידותיו של המבנה, כפי שאוחסן אצל הנתבעת – 2.70 מטרים באורך – אינן תואמות את מה שנדרש לבית-העסק והוא ארוך במידה משמעותית (שלושה מטרים וחצי). על כן, "התאמה" בלבד של הקיים ברור היה שלא תספק מענה כלשהו לתובעים, ואין זה מתקבל על דעתי כי הצדדים סיכמו להסתפק בה.

טענת הנתבעת, ולפיה התובעים ידעו לכתחילה את מידותיו של המבנה שרכשו, היות שהם מדדו אותו עוד בשטחה של הנתבעת – "הם ידעו ובאו אלינו למפעל, ראו את הסגירה, מדדו אותה" (שם, בש' 23) – לא זו בלבד שאין לה זכר בכתב-ההגנה, אלא שהיא מגלמת סתירה פנימית. אם ידעו התובעים כי מה שרכשו איננו מתאים לבית-העסק שלהם, ואם הוסכם מראש בין הצדדים כי לא תיעשה התאמה של המידות, מדוע זה רכשו התובעים את המבנה מן הנתבעת לכתחילה? מענה לתהייה זו לא נמצא לי בפי נציגיה של הנתבעת. בבית-המשפט סיפר, תחת זאת, תובע 1: 

"[בהתייחס ל]טענת הנתבע[ת] הנוספת שהגענו וראינו את הסגירה של החורף, [אני משיב ש]לא מדדנו אותה, הסגירה לא נמדדה על ידינו בשום שלב. היא לא היתה בנויה כשראינו אותה. היתה מונחת אצל כל הסיגמנטים אחד על השני. לא חשבנו בשום שלב שיש צורך למדוד אותה, ולא מדדנו אותה" (בעמ' 5, ש' 15-12).

כל יסוד, עוד, אין למסקנה כי הנתבעת שימשה בפרשה זו אך, בלשון נציגהּ, "סוג של חברת לוגיסטיקה, הובלנו להם לשטח על בסיס הסגירה הקיימת" (בעמ' 4, בש' 28-27). אני מאמין לתובעים כי לכתחילה הם תרו אחר בעל-מקצוע מומחה, שיידע להרכיב עבורם מבנה מתאים לתוכניות שהגישו לגורמי הרשות המנהלית. הם לא חיפשו בעל-מחסן או בעל-משאית, שכל כישוריו ביכולת לאחסן אצלו מבנה של אחֵר, ולהעבירו ממקום אחד לשני.

גם האופן שבו נהגה הנתבעת בתובעים לאחר-מעשה – התחמקות, התנערות מאחריות והתנהלות גסת-רוח ומקוממת – מעיד, להשקפתי, על ניסיון לחמוק מאחריות במקום שבו היא קיימת, תחת העלאתה של טענה פשוטה, אילו הייתה נכונה, כי ההסכמה שבין הצדדים היא אחרת. מותר אך לתהות כיצד זה מתיישבת אותה התנהלות עם דבריו של נציג הנתבעת כי "החברה מצטיינת בשירות, אדיבות, שירות ללקוח" (בעמ' 5, ש' 8).

4. את שיעור נזקם עלה בידי התובעים להוכיח כל צורכו, עם הנחתו בפנַי של המוצג ת/1 – שתי חשבוניות וקבלה אחת מן העוסקים החלופיים, וסכומן אפילו עולה במקצת על סכום-התביעה. התובעים, זאת יש להטעים, לא ביקשו להתעשר על חשבונה של הנתבעת. תביעתם אפילו לא כללה טענה לפיצוי בגין עוגמת-נפש, לטרחה ולהוצאות. זאת ועוד, אני מקבל את גרסתם של התובעים כי הם נקטו את כל הנדרש על מנת לצמצם את שיעורו של הנזק אשר נגרם להם בשל הפרתו של ההסכם, בכך שפנו לחלופה זולה ובלשונם: "מצאנו את שני הספקים הכי זולים" (פרוטוקול, בעמ' 5, ש' 24-23).

5. התביעה מתקבלת. בתוך 14 ימים מיום המצאתו של פסק-דין זה לידיה תשלם הנתבעת לידי התובעים, יחד ולחוד, את סכום התביעה – 12,452 ש"ח; ועוד סך של 2,125 ש"ח בגין הוצאות-ההליך. איחור בתשלום יוסיף לסכומים אלה הפרשי-הצמדה ורבית מיום החיוב ועד למועד התשלום בפועל.