ת"ק 58666-10-15 רביד נ' מועצה מקומית אזור 27 ביולי 2016

1.לדאבוני, לא אוכל להיעתר לתביעה זו. ענינה בהודעת-קנס בגין עבירת-חניה, שנרשמה לתובע בתחומיה של המועצה המקומית אזוֹר ביום 30.6.2013. ההודעה נרשמה בגין "חניה כפולה" והפרעה לתנועה בְּחניון. לטענת-התובע, לא זו בלבד שהוא חנה כדין, אלא שהוא לא קיבל מעולם לידיו את הודעת-הקנס ועל אודותיה נודע לו רק משנקטה הנתבעת הליכים להוצאתה אל הפועל. כך, בתאריך 19.10.2015 ביקרו מעקלים של חברת-גבייה, בשירותה של הנתבעת, בביתו בתל אביב-יפו. או-אז נאלץ התובע לשלם את כפל-הקנס – 800 ש"ח, ובנוסף הוא הפסיד שני ימי-עבודה ונגרמו לו טרחה ועוגמת-נפש ניכרות. את כל אלה הוא תובע היום בבית-המשפט לתביעות קטנות, בתביעה שסכומה הועמד על 3,000 ש"ח.

2.כבר בפתחה של ישיבת-היום שאל בית-המשפט את התובע מדוע לא נקט את ההליך המתאים לפניו של בית-המשפט לענינים מקומיים. התובע הסביר כי המועד להגשתה של בקשה להישפט חלף זה מכבר, וכי ממילא אין הוא בקיא בסדרי-הדין ובחלוקתן של סמכויות בין ערכאות. דחייתה של תביעה זו, לדדו, משמעה כי זכותו להשיג על הודעת-הקנס נשללת וזו פגיעה קשה. את הצעתו של בית-המשפט כי הנתבעת תסכים להארכת-המועד לפנִייה לבית-המשפט לענינים מקומיים – שללה זו. הובהר כי הקנס שולם זה מכבר ולפיכך, כהוראתו של חוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 – בסעיף 223(ב) לחוק, זאת אוסיף אני – רואים את התובע כמי שהודה בעבירת-החנייה, הורשע ונשא את עונשו. היינו, רואים את הענין כחלוט.

3.נציגהּ של התובעת הוסיף והסביר כי הודעת-הקנס הומצאה לתובע כדין. ההמצאה נעשתה לפי הכתובת, שעדכן התובע במרשם שבמשרד-התחבורה. שָׁם רשום היה מענו של התובע, בשנת 2013, בעיר אילת. אישור-המסירה לכתובת באילת חזר בציון כי דבר-הדואר לא נדרש, וזוהי מסירה כדין. קודם שנקטה את הליך-העיקול ביקשה הנתבעת לשוב ולהמציא את ההודעה לתובע. היא בדקה את מענו המעודכן באותה עת, השנה היא 2015, במרשם-האוכלוסין שבמשרד-הפנים אך דבר-דואר ששלחה לשם, הפעם בעיר תל אביב-יפו, חזר בציון "לא ידוע". מאמצים של חברת-חקירות עלו, לבסוף, יפה והתובע אותר באותה כתובת בתל אביב-יפו, שם פקדוהו המעקלים. התובע, מצדו, הסביר כי בשנת 2013 עדיין הייתה כתובתו הרשומה בבית-הוריו באילת. הוא היה בתהליך של התארגנות וטרם הסדיר מען קבוע משל עצמו. רק בהמשך, בשנת 2015 ואולי עוד קודם לכן, הוא עדכן במרשמים הרלוונטיים את כתובתו בתל אביב-יפו. התובע התקשה להעלות על הדעת כי אמו, המתגוררת באילת, קיבלה הודעה על הגעתו של דבר-דואר אך לא ניגשה לאספו.

4.שני ראשים הם לתביעה זו, ויש לדון בכל אחד מהם בנפרד. בכל הנוגע למרכיבים של טרחה, הפסד של ימי-עבודה ועוגמת-נפש, אומר כי אלה ועילה לפיצוי בגינם לא הוכחו לפנַי. התובע לא הציג שום אסמכתה להפסד של ימי-עבודה ובפרט לא מקור, המצביע על הפסד-השתכרות בשל כך. עוגמת-נפש ודאי כרוכה בהליכים של הוצאה לפועל, אך מה מקום יש להניחה לפניה של המוציאה לפועל כדין – וכאן אין חולק כי במועד-הגבייה קיים היה חוב, שלא שולם – לא אוכל לדעת.

5.הראש האחר נוגע להשגה על הקנס וכפולתו. להשקפתי, פנייה בנדון לבית-המשפט לתביעות קטנות אינה ההליך הנכון. השגה על הודעת-קנס – וזהו משמעו המעשי של מרכיב זה בתובענה – מקומה להתברר בבית-משפט לענינים מקומיים או במקבילו בבית-משפט השלום. ההליך המתאים הוא הליך אחֵר והוא מכוון לביטולה של הודעת-הקנס או לזיכוי מן העבירה, תחת פנייה להחזר-כספי, בהליך אזרחי, בעקבותיה של הרשעה. סדר-הדין הוא שונה; הערכים המוגנים הם שונים; נטלי-ההוכחה אחרים והכל בהתחשב במהותו של ההליך שם כהליך פלילי, על הזכויות השמורות בגדרו לנאשמים. רציונאל זה מצדיק, להשקפתי, כי תביעות מסוג זה לא יונחו לפניהן של ערכאות המשפט האזרחי.

אמת, פנייה לבית-המשפט לענינים מקומיים מוגבלת, לפי סעיף 229(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי, בזמן. אולם, סעיף 229(א)(ח) לחוק מסמיך את בית-המשפט לענינים מקומיים לדון בהשגה על הודעת-קנס אפילו באיחור. לאמור, ניתן לפנות לבית-המשפט לענינים מקומיים בבקשה, המסבירה מדוע לא הוגשה במועד הודעה על כוונה להישפט ומדוע יש לאפשר, בכל זאת, השגה על הודעת-הקנס.

קשה היא בעיני המחשבה כי מי שמיהר, בעקבות הליכים של הוצאה לפועל ואינם חוויה פשוטה לאיש, לשלם את חובו למעקלים, ייחשב כמי שהודה בעבירה ויושתק אך בשל כך מלעתור לקבלתה של ארכה להישפט. היגיון ותחושה של צדק מתקשים להשלים עם תוצאה שכזו. לפיכך, ראוי בעינַי כי בית-משפט לענינים מקומיים, אם מונחת לפניו בקשתו של אדם אשר מבקש להישפט באיחור בגין הודעת-קנס וטוען כי לא קיבלה לידיו מעולם, ידון בבקשה לגופה אפילו שולם כבר הקנס בלחצם של הליכים כאלה ואחרים של הוצאה לפועל. לדידי, תשלום כזה של הקנס – אין לראות בו הודיה בעבירה ונכונות לשאת בעונשה.

6.אלא, שדבר זה מוליך לכל היותר לאפשרות, העומדת לתובע, לפנות לבית-המשפט המתאים לענינים מקומיים בבקשה מתאימה, שתונח לשקילתו. בית-המשפט לתביעות קטנות לא יוכל לשמש דרך עוקפת להליך זה. לתביעה זו לא ניתן, אפוא, להיעתר והיא נדחית. למען הסר ספק מובהר כי בתוצאה זו אין משום קביעתה של עמדה כלשהי בשאלת הצידוק שבהודעת-הקנס – שאלה, שלא נבחנה לגופה בהליך זה.

לפנים משורת-הדין לא אחייב את התובע בהוצאות-המשפט.

בתוך 15 ימים מיום, שהומצא לידיו פסק-דין