שמיר ואח' נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ ואח'

לפניי תביעה כספית במסגרתה עתרו התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום הנזקים שנגרמו להם בגין תאונת דרכים מיום 1.7.15 (להלן: "התאונה"). הרכב המעורב בתאונה, כך טענו, הינו רכב מס' רישוי 74-113-31 (להלן: "הרכב הנפגע") שהיה מבוטח בביטוח מקיף בנתבעת 1 במועד התאונה בפוליסה מס' 7301260756/14 (להלן: "הפוליסה"), פוליסה שנרכשה ע"י תובע 1 . עוד טענו כי במועד התאונה ביום 1.7.15 נהג תובע 2 ברכב הנפגע כשרישיון הנהיגה שלו היה ברשותו ובתוקף. לטענת התובעים, נתבעת 2 היא סוכנת הביטוח שטיפלה ברכישת הפוליסה והיא זו שהנחתה את התובעים באיזה פעולות לנקוט לאחר התאונה על מנת לממש זכויותיהם לקבלת התשלום בגין נזקי התאונה על פי הפוליסה. התובעים הוסיפו וטענו כי ביום 1.7.15 פגע הרכב הנפגע ברכב צד ג' מאחור ושני הרכבים ניזוקו. הרכב הנפגע ניזוק בחלקו הקדמי. התובעים פעלו על פי הנחיות נתבעת 2 באשר לאופן שיפעלו לתיקון הרכב הנפגע, וכך עשו בהכניסם את הרכב הנפגע למוסך הסדר של נתבעת 1 (להלן: "המוסך"). לאחר תיקון הרכב הנפגע, תובע 2 התבקש להשאיר במוסך המחאת ביטחון לתשלום עלות התיקון על סך- 9,521 ₪ לכיסוי עלות התיקון וכך עשה. התובעים ציינו כי כשפנו לנתבעת 1, לכיסוי עלויות התיקון בהתבסס על כל אותן פעולות שעשו בהנחיית נתבעת 2, נתבשרו על ידי נתבעת 1 כי לא תשולם להם על ידי נתבעת 1 עלות התיקון, זאת מהטעם ש"התובע 2 נהג ברכב ללא רישיון בתוקף בזמן התאונה ועל כן האירוע אינו מכוסה". עקב סירוב זה של נתבעת 1 לשלם עבור תיקון הרכב הנפגע, פדה המוסך את המחאת הביטחון שהפקיד תובע 2 בידיו וגבה את הסך

של- 9,521 ₪ בגין תיקון נזקי הרכב הנפגע. התובעים טענו כי טענת נתבעת 1 לפיה התובע נהג ללא רישיון נהיגה בתוקף ביום התאונה "איננה נכונה ולא יכולה לשמש נימוק או סיבה לאי תשלום עבור הנזק". לטענת תובע 2, שנהג ברכב תובע 1 עובר לתאונה, הרי ש"בגין סכסוך עם גרושתו נפתח נגדו תיק בלשכת ההוצאה לפועל ובין היתר הוטלה עליו בתאריך -8.4.2010 מגבלה מלקבל או לחדש רישיון נהיגה". מנוסח ההחלטות בהוצאה לפועל, כך טען תובע 2, הרי שידע הוא שישנה בעיה בקבלת רישיון או בחידוש רישיון הנהיגה שלו, אך לטענתו לא היה כל פגם ברישיון הנהיגה שבידיו. הוסיף וטען

תובע 2 כי כשנטען שהוא נהג ביום התאונה ללא רישיון נהיגה בתוקף, ולמען הסר ספק, פנה לגרושתו ויחד עמה פעל מיידית להסרת ההגבלה בהוצאה לפועל ואכן זו הוסרה ללא דיחוי ביום 16.8.15. התובע הוסיף וטען כי בהתאם ללשון החוק ולפסיקה הרי בהתבסס על סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975, הרי שלא כל הגבלה או שלילה של רישיון נהיגה שומטת את הבסיס תחת הכיסוי הביטוחי וכי גם בעניינו היה על נתבעת 1, בה הרכב הנפגע מבוטח, לשאת במלוא הנזקים שנגרמו שכן לא הייתה הגבלה מהותית השומטת את הבסיס לכיסוי הביטוחי, והיפנה בתביעתו לפסיקה המבססת, לטענתו, את טיעוניו. עוד טענו התובעים, כי בגין תאונה זו, מיום 1.7.15, בה נגרמו נזקים לרכב הנפגע, נגרמו גם נזקים לרכב צד ג' אשר הגיש תביעה לתשלום נזקיו במסגרת ת.ק.

66384-11-15, בפני כב' השופט אמיר לוקשינסקי-גל, שגם אותה דחתה חב' הביטוח. התובעים הוסיפו, כי על מנת להקטין את הנזק שילם תובע 2 סך של -7,453 ₪ לכיסוי הנזק שנגרם לצד ג', תוך קביעת השופט שם כי מחיקת התביעה תותיר לתובעים אפשרות לתבוע ככל שנדרש את חברת הביטוח שלהם, היא נתבעת 1, ולברר במסגרת תביעה זו את סוגיית הכיסוי הביטוחי וכפי שקבע כב' השופט בהחלטתו "אין בהסכמה זו משום הבעת עמדה של צד כלשהו באשר לסוגיית הכיסוי הביטוחי". משכך, בגין סירוב נתבעת 1 לשאת בנזקי הרכב הנפגע ונזקי רכב צד ג', שילם תובע 2 את כלל הנזקים גם ברכב התובעים וגם ברכב צד ג' ועותר הוא בתביעתו לשלם לו את כל הנזקים האמורים אותם שילם והמסתכמים בסך של- 16,974 ₪, בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה והוצאות.

הנתבעות עתרו לדחיית תביעת התובעים, שהוגשה נגדן, בציינן שפעלו במקצועיות ובאחריות כנדרש מהן. לטענת הנתבעות, במועד התאונה 1.7.15, היה הרכב הנפגע, שהינו בבעלות תובע 1 פנחס שמיר, מבוטח בביטוח מקיף בנתבעת 1, על פי הפוליסה שנרכשה אצל נתבעת 1, על ידי תובע 1. הנתבעות טענו עוד כי במועד התאונה 1.7.15, נהג ברכב מבוטחה תובע 2, אלא שרישיונו של תובע 2 בוטל על ידי רשות ההוצאה לפועל כבר בתאריך 25.5.10, דהיינו כ-5 שנים לפני מועד אירוע התאונה נשוא הדיון (ראה שאילתה ותעודת ציבור שצורפו לכתב ההגנה). משכך, טענו הנתבעות, הרי שתובע 2 נהג ברכב הנפגע, שבבעלות תובע 1 מבוטחה, ללא רישיון נהיגה בתוקף וכפועל יוצא אין לאירוע הנדון כיסוי ביטוחי אצל נתבעת 1 לנזקי התאונה. הנתבעות צירפו אישור מרשות ההוצאה לפועל בדבר ביטול ההגבלה בתאריך 16.8.15, דהיינו כחודש וחצי לאחר התאונה. הנתבעות הפנו לתקנה 172 א' לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, והאמור בה והוסיפו כי אם לא די באמור בתקנה זו ובפסיקה הדנה בתקנה זו, הרי שעל פי סעיף 16 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו – 1986 (להלן: "הפוליסה התקנית") ,למרות האמור בתקנה 172 א' לתקנות התעבורה, במקרים בהם הרישיון לא חודש מטעמים "טכניים", יש לתת כיסוי ביטוחי במשך 24 חודשים (שנתיים) מיום ביטול הרישיון. יוצא אפוא, כך טענו הנתבעות, כי שנתיים מיום ביטול רישיון הנהיגה של תובע 2, ניתן היה ליהנות מכיסוי ביטוחי, בין אם ידע תובע 2 או לא ידע על ביטול רישיונו, אולם לבטח שאין כיסוי ביטוחי כאשר נהג תובע 2, ברכב הנפגע שבבעלות תובע 1, מבוטחה, 5 שנים ללא רישיון נהיגה בר תוקף. הנתבעות טענו כי ברכב הנפגע, המבוטח בנתבעת 1, נהג תובע 2 ללא רישיון נהיגה בתוקף ועל כן אין כיסוי ביטוחי לרכב הנפגע על פי הפוליסה ואין נתבעת 1, וכך גם נתבעת 2, חבה בפיצוי התובעים בגין הנזקים הנתבעים על ידם והמוכחשים על ידן ומשכך עתרו הנתבעות לדחיית תביעת התובעים שהוגשה נגדן, תוך חיובם בהוצאות בצירוף ריבית והפרשי הצמדה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שהוגשו, שמעתי את עדות התובע 2 וסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין תביעת התובעים להידחות וכך אני מורה.

צודקות הנתבעות בטענתן, לפיה במועד התאונה 1.7.15 היה הרכב הנפגע, שהינו בבעלות תובע 1, מר פנחס שמיר, מבוטח בביטוח מקיף בנתבעת 1 על פי הפוליסה שנרכשה אצל נתבעת 1 על ידי תובע 1. במועד התאונה, ועל כך אין חולק, נהג ברכב הנפגע, המבוטח בנתבעת 1, תובע 2 מר מתיסון שי, אלא שרישיונו של תובע 2 בוטל על ידי רשות ההוצאה לפועל כבר בתאריך 25.5.10 דהיינו כ-5 שנים לפני מועד אירוע התאונה נשוא הדיון (כמפורט בשאילתה ותעודת עובד ציבור שצורפו לכתב ההגנה). משכך, קובעת אני שתובע 2 נהג ברכב הנפגע שבבעלות תובע 1, המבוטח בנתבעת 1, ללא רישיון נהיגה בתוקף וכפועל יוצא, ועל פי הפוליסה, אין לאירוע התאונה מיום 1.7.15 הנדון כיסוי ביטוחי אצל נתבעת 1 לנזקי התאונה. הנתבעות אף הגישו אישור מרשות ההוצאה לפועל בדבר ביטול ההגבלה על רישיון תובע 2 בתאריך 16.8.15, דהיינו כחודש וחצי לאחר מועד התאונה. צודקות הנתבעות בטענתן, לפיה תקנה 172 א' לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, קובעת כי "לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת, אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רישיון נהיגה ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן".

בפסיקה נעשתה לא אחת ההבחנה בין פסילת הרישיון "הטכני" לבין נהיגה ללא רישיון נהיגה, אלא שבית המשפט העליון קבע כי יש לראות בנהג – שרישיונו בוטל – מעל לשנה אחת, כי הוא אינו בעל רישיון נהיגה ואסור לו לנהוג ברכב ואין לו כיסוי ביטוחי. אין אלא להביא מדברים שנאמרו בעניין זה ברע"א 4874/04 יצחק רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 8.2.2007): "ביהמ"ש מוצא חיזוקים לכך בתקנה 172 א' לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 לפיו בחלוף שנה, חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה והחידוש אינו כרוך אך ורק בתשלום אגרה אלא מחייב עמידה במבחנים ובבדיקות או לחילופין, קבלת פטור לפי שיקול דעתה של רשות הרישוי הבוחנת את עניינו". עוד נאמר כי "העובדה שבדיעבד לא ראתה רשות הרישוי צורך לחייב את המבקש לעבור "מבחן שליטה" כתנאי לחידוש רישיונו, אינה מכשירה את הפגם שבאי-חידוש הרישיון, ולמעשה באי קבלת הרישיון במשך שנים כה רבות". דברים דומים נאמרו אף על ידי כב' השופט זילברטל בע"א (י-ם) 2612/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח (פורסם בנבו, 17.3.09), שנסיבותיו דומות לנסיבות הנדונות בענייננו לטענה דומה וזו לשונם: "על אף שבית המשפט העליון ציין בעניין רביבו כי מדובר בשנים רבות שבהן רישיון הנהיגה לא עמד בתוקפו, נראה כי מקובלת עליו פסיקתו של בית המשפט המחוזי באותה פרשה, לפיה תקנה 172 א' קובעת גבול עליון לתקופה שבגידרה אי-חידוש רישיון לא ייחשב כנהיגה ללא רישיון מהטעם שבתום התקופה הנקובה בתקנה אין החידוש תלוי רק בתשלום חוב כספי". תקנה 172 א' "משקפת את העמדה לפיה חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמלי כדוגמת אי תשלום אגרה, או תשלום קנסות ו/או כל מחדל פורמלי אחר למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף ומשכך לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת, כפי שנקבע בתקנה 172 א' לתקנות התעבורה, אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בתקנות התעבורה כאילו היה מבקש רישיון נהיגה ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות כולן או מקצתן" כך בענייננו.

בנוסף אציין כי על פי סעיף 16 לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו – 1986 (להלן: "הפוליסה התקנית"), הרי שלמרות האמור בתקנה 172 א' לתקנות התעבורה, במקרים בהם הרישיון לא חודש מטעמים "טכניים", הרי שיש לתת כיסוי ביטוחי במשך 24 חודשים (שנתיים) מיום ביטול הרישיון. משכך, מקבלת אני טענת הנתבעת לפיה יוצא אפוא כי שנתיים מיום ביטול רישיון הנהיגה של תובע 2, מתיסון שי, אשר נהג ברכב תובע 1, יכול היה הוא ליהנות כמי שנהג ברכב תובע 1, מבוטחה של הנתבעת, מכיסוי ביטוחי בין אם ידע או לא ידע על ביטול רישיון נהיגתו, אולם, וכך קובעת אני, שלבטח אין כיסוי ביטוחים כאשר נהג הוא תובע 2 ברכב תובע 1, מבוטחה של הנתבעת, חמש שנים ללא רישיון נהיגה בר תוקף, הלכה למעשה ללא רישיון נהיגה.

העולה מהמקובץ, שתובע 2 אשר נהג ברכב תובע 1, מבוטחה של הנתבעת, נהג ביום התאונה ללא רישיון נהיגה בר תוקף ומשכך אין כיסוי ביטוחי, כפי שטענה ובצדק הנתבעת, לרכב הנפגע.

קובעת אני כי אין נתבעת 1 וכך גם נתבעת 2, שהיא סוכנות הביטוח, חבים כלפי התובעים לפצותם בגין הנזקים הנתבעים בתביעתם.

לסיכום, תביעת התובעים, שהוגשה כנגד הנתבעים – נדחית.