גוטמן נ' עבדלה ואח'

לפניי תביעה כספית, במסגרתה טען התובע כי ביום 10.11.15 הועבר מאגף 9 בבית סוהר השרון בו שהה לאגף בידוד בבית הסוהר השרון, בלא שהתאפשר לו על ידי הנתבעים לאסוף את כל ציודו האישי ולקחתו עמו.

הוסיף התובע וטען כי בקשתו לאסוף את ציודו למחרת היום נענתה בשלילה ורק לאחר 5 ימים, הותר לו לאסוף את ציודו האישי שנותר בתאו ומשעשה זאת גילה כי נגנב לו ציוד הכולל 10 כרטיסי חיוג טלפון מסוג "שחף" (להלן: "כרטיסי טלפון"), 5 חולצות של חב' לאקוסט, 2 חולצות של חב' פייר קרדן, 2 חולצות טרנינג של חב' נייק (להלן: "הציוד החסר") כששווי הציוד החסר, שנגנב, הינו 4,000₪.

התובע עתר בתביעתו לחיוב הנתבעת בסך של 4,100 ₪ בצירוף ריבית, הפרשי הצמדה והוצאות ובסה"כ בסך של -4,500 ₪.

הנתבעים עתרו לדחיית תביעת התובע שהוגשה נגדם בציינם כי פעלו בהתאם לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מס' 04.33.00– החזקה אחסנה ושינוע פריטי ציוד של אסירים (להלן: "פקודת הנציבות" או "הפקודה" בהתאמה).

הוסיפו הנתבעים וטענו כי "מקום בו לא יושמה לשון הפקודה לאשורה, היה זה בשל סירוב התובע לפעול על פי לשון הפקודה ולציית להוראות בית הסוהר בדבר שמירת ציודו". עוד טענו הנתבעים שיש לדחות את תביעת התובע גם מהטעם שהתובע לא הוכיח את קיומו של הציוד החסר ברשותו ו/או את שוויו של ציוד חסר זה וכי בכל מקרה אחריות הנתבעת על נזק או אובדן ציוד לאסיר מוגבלת בסכום של 1,000 ₪. עוד נטען שיש לדחות את תביעת התובע שהוגשה כנגד נתבעים 1-ו2 גם מהטעם שאין כתב התביעה מגלה עילת תביעה נגדם.

עיינתי בכתבי הטענות, במוצגים שהוגשו, שמעתי עדויות הצדדים וסיכומיהם.

אין חולק כי סעיף 8 לפקודת הנציבות מגדיר את אופן איפסון חפציו האישיים של אסיר בעת יציאה זמנית מתאו בין היתר לצורך העברתו, כבענייננו, לאגף הבידוד. בסעיף זה נאמר כי בעת יציאה זמנית של אסיר מהתא/ מבית הסוהר כגון: לחופשה/לדיון משפטי/ טיפול רפואי/ בידוד/ וכו' (ולא כהעברה קבועה) יאופסן ציודו האישי של האסיר באפסנאות היחידה או באגף במקום נפרד ומאובטח ובארון נעול, עד לשובו. באחריות האפסנאי לרשום את פריטי הציוד שהוצאו מהתא ומאוחסנים באפסנאות ולהחתים את האסיר לאישור הרשימה. אסיר המבקש להשאיר את הציוד בתאו במהלך היעדרותו מתאו/ מביס"ר, יחתום על כתב התחייבות כי במקרה של אובדן ו/או נזק של הציוד בהעדרו, הוא מסיר משב"ס את האחריות על ציודו.

בנוסף, סעיף 4 י"ד לפקודה מגדיר את אחריותו האישית של כל אסיר לשמירה על ציודו האישי בקובעו כי "האסיר אחראי לשמירה על חפציו האישיים".

מחומר הראיות למדים כי התובע הוחזק בבית סוהר השרון באגף 9. ביום 10.11.15 התבקש התובע על ידי הנהלת שב"ס לעבור מאגף 9 לאגף 10 כחלק מנוהל ניוד אסירים בין אגפים, זאת מאחר שנתפס מבריח מהמרפאה לחדרו כדורים לטיפול פסיכיאטרי בתאריך 6.11.15 (ראה דוח אירוע מיום 6.11.15 – נספח ב' לכתב ההגנה ).

התובע סרב למלא אחר הוראות פיקוד בית הסוהר ולעבור מאגף 9 לאגף 10, ובשל כך נשלח לשהייה בלבד באגף הבידוד ( ראה נספח ג' להגנה ).

טרם נלקח התובע לאגף הבידוד, אפשרה לו הנתבעת לקחת עמו ציוד מינימלי בלבד ולא את מלוא הציוד השייך לו ושהיה בתאו באגף 9 , זאת אף שנשלח לשהייה בלבד באגף הבידוד ומשם אמור היה להיות מועבר לאגף 10.

טענת התובע לפיה אפשרה לו הנתבעת שעה שהועבר מתאו באגף 9 לשהייה באגף הבידוד לקחת רק ציוד מינימלי וכדבריו "הוא לא נתן לי לקחת כלום רק ציוד מינימלי מגבת וסדין". מקבלת אישור בעדות עד הנתבעת מר רועי בר גיל וכדבריו:

" ברגע שהודעתי לגוטמן שהוא אמור לעזוב את האגף, אמרתי לו שיארוז את הציוד האישי שלו ולארוז ציוד מינימלי בגלל שהוא עוזב את האגף".