ת"ק 58231-12-15 קנר נ' מלונות אסטרל בע"מ

לפניי בקשת התובע לפסלות שופט.

1. בתמצית אציין כי התובע, תושב הצפון, הועסק על ידי הנתבעת, רשת בתי מלון, בעיר אילת לתקופה קצרה, ובבסיס תביעתו – שהוגשה בהליך של תביעה קטנה – טענות לגבי איכות המגורים שסופקו לו על ידי הנתבעת במסגרת תנאי העסקתו, המצדיקות לדידו חיוב הנתבעת בפיצויים.

    

2. לשם שלמות התמונה יצוין כי ביום 9.3.2016 ניתנה על ידי החלטה בה דחיתי את בקשת הנתבעת להעברת הדיון בתובענה לבית משפט במחוז הדרום בשל העדר סמכות מקומית לבית משפט זה; וקיבלתי באופן חלקי טענת הנתבעת כי חלק מן העילות שנכללו בתביעה, אינן בסמכות בית משפט זה, אלא בסמכות בית הדין לעבודה. באותה החלטה קבעתי בית משפט זה מוסמך לדון אך ורק בעילה שעניינה פיצויים לפי חוק הגנת הצרכן והעילה המבוססת על רשלנות, ובסעדים הנובעים מכך שהם – פיצוי לדוגמה לפי חוק הגנת הצרכן ופיצוי בגין הנזק הלא ממוני.

    

3. ברקע לבקשת התובע לפסלות שלוש החלטות שניתנו על ידי, אשר יוצרות לטענתו חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט: הראשונה, החלטתי מיום 28.6.2016 בה לא נעתרתי לבקשת התובע ליתן צו המורה לנתבעת למסור לבית המשפט את פרטיהם של עדים הרלוונטיים לתביעה; השנייה, דברים שצוינו בהחלטתי מיום 9.3.2016 לפיהם מומלץ לתובע לשקול את צעדיו; והשלישית, החלטתי מיום 27.3.2016 בה הוריתי לתובע לחדול מלהגיש בקשות שלא לצורך "ולהתכתב" עם בית המשפט.

    

4. לטענת התובע, החלטות אלו מעידות כי "המותב בתיק זה הראה באופן ברור שהוא קיבל דעה כלשהיא על התובע ומשהו לא מוצא חן בעיניו – משהו שנראה אישי כלפי התובע...", וכן כי המותב בתיק זה "רמז לתובע לסגת מתביעתו תוך רמז לסיכויי הצלחת התביעה". לאור אופיו של ההליך, לא ראיתי לקבל את תגובת הנתבעת.

    

5. כידוע, המבחן הכללי בשאלת פסלות שופט מלישב בדין, הקבוע בסעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הינו קיומן של "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט", והדיון בבקשה נעשה על רקע עקרון זה. מבחן החשש הממשי למשוא פנים מושתת על החזקה בדבר מקצועיותו של השופט, מקצועיות המעניקה לו את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, בין הרלוונטי ושאיננו רלוונטי, בין הקביל ושאיננו קביל, ובין מה ששייך לעניין הנדון ושאינו שייך לו. בפסיקה נקבע כי העילה לפסילתו של השופט מלישב בדין מתבססת רק במקום שבו מוכח כי "ננעלה דעתו" של היושב בדין, כך שאין הוא פתוח לשכנוע. ראו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375 (1975); בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון ויושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3) 573 (1994).

    

6. אומר מיד: אין בנסיבות המתוארות על ידי התובע כדי להקים חשש למשוא פנים, לא כל שכן חשש ממשי לכך. התובע מלין על החלטות דיוניות שניתנו על ידי בית המשפט; החלטות דיוניות כשלעצמן אינן מקימות עילת פסלות (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006); ע"פ 4165/13 ד. רותם ומאור (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (פורסם בנבו, 13.6.2013)); והאופן הנכון להשיג על החלטות אלו הוא בערעור על ההחלטות. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. למעלה מן הדרוש, ולמען תנוח דעתו של התובע, אוסיף דברים אלו: