ת"ק 58231-12-15 קנר נ' מלונות אסטרל בע"מ ואח'

התביעה, טענות הצדדים וההליכים עד כה

1. התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 וביניהם התקיימו יחסי עובד-מעביד למשך עשרה ימים, למן יום 6.9.2015 ועד ליום 16.9.2015. לטענת התובע, עם קליטתו לעבודה, והואיל ומקום מגוריו הקבוע בצפון, הוצעו לו על-ידי נתבעת 1 מגורים בתמורה חודשית מוסכמת בסך של 800 ₪, שתנוכה משכר העבודה שישולם לו. בפי התובע טענות לאיכות הדיור ותנאיו. הוא טוען בין היתר שיחידת הדיור שהועמדה לרשותו לא הייתה ממוזגת כראוי, ובשל עומס החום הכבד הוא סבל "נפשית ופיזית". לפיכך הוא טוען לפיצוי בגין עוגמת נפש וכן טוען לפיצוי לדוגמא "לפי חוק הגנת הצרכן ו/או לפי סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)".

    

2. הנתבעות מבקשות לדחות את התביעה. יצוין כי נתבעת 2 לא הגישה כתב הגנה אך הנציג שהופיע בדיון הופיע גם מטעם בעל דין זה. אציין כבר עתה כי אינני סבור כי מן הראוי לתת פסק דין בהעדר הגנה ויש להכריע במחלוקת לגופה לאור כך שטענות הצדדים נפרשו לפניי (ראו תקנה 10 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976).

    

3. הנתבעות טוענות כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ויצאה מכלל פרופורציה. נטען כי התובע עבד תקופה קצרה מאד של עשרה ימים וכי על יחסי הצדדים לא חל חוק הגנת הצרכן מכיוון שמדובר ביחסי עובד-מעביד. הנתבעות הוסיפו וטענו כי יחידת הדיור שהועמדה לרשות התובע ממוזגת, וכי אם סבל התובע מעומס חום, הרי הדבר אופייני לשהות בעיר הדרומית – אילת.

    

4. תביעת התובע הוגשה גם נגד נתבעת 2. נטען כלפי נתבעת זו כי היא שלוחתה של נתבעת 1, וכי בינה לבין התובע התקיימו יחסי צרכן-לקוח, משום שנתבעת 2 סיפקה את שירותי הדיור שהוצעו לו על ידי נתבעת 1. מנגד טענה נתבעת 1 בכתב ההגנה כי נתבעת 2 היא אך בעלת הנכס. במהלך הדיון טען נציג נתבעת 1 כי זו האחרונה היא בעלת השליטה בנתבעת 2. כבר עתה אציין כי אין בידי לקבל את הטענה כי נתבעת 2 היא רק בעלת הנכס בו התגורר התובע. טענה זו אינו מתיישבת עם נספח ב'(1) לכתב ההגנה שעל כותרתו מתנוסס שמה של נתבעת 2. אותו מסמך, שניכר כי הוא נוסח אחיד, מופנה לעובדי נתבעת 1, בו צוין כי "נתבקשנו ע"י הרשת לתת לך מגורים הולמים", ובו מפורטים כללי התנהגות במקום. מהמסך עולה כי נתבעת 2 תפעלה וניהלה את הנכס ששימש למגורים.

    

5. כתב התביעה (בעיקר לפני תיקונו) כלל ערב רב של טענות שהופנו כלפי נתבעת 1, בהיותה מעסיקתו של התובע. הנתבעת טענה להעדר סמכות עניינית (וגם מקומית), וביום 11.3.2016 ניתנה על ידי החלטה בשאלת הסמכות, בה קבעתי בין היתר כי "בית משפט זה מוסמך לדון רק בשתי העילות שעניינן פיצויים לפי חוק הגנת הצרכן והעילה המבוססת על רשלנות ובסעדים שהם פיצוי לדוגמה לפי חוק הגנת הצרכן ולפיצוי בגין הנזק הלא ממוני" באותה החלטה קבעתי כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון ביתר העילות הקשורות ביחסי העבודה ששררו בין הצדדים (אך מנגד הוא קנה סמכות מקומית). פסק הדין יתייחס אפוא רק לאותם עילות וסעדים שבסמכות בית משפט זה ולא מעבר לכך – מכאן גם לא ראיתי לפרט את יתר הטענות שאינן נוגעות לעילות ולסעדים שיש להכריע בהם בתיק זה.

    

   דיון והכרעה