ת"ק 57122-12-16 אופיר ואח' נ' כהן ואח'

מונחת בפניי בקשה מטעם התובעת (להלן: "המבקשת") להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 30.10.17, בהעדרה.

במסגרת הבקשה טוענת המבקשת כי איחרה לדיון ב-10 דקות בשים לב לאילוצי חניה, וכי כאשר הגיעה לאולם ביהמ"ש לא מצאה איש באולם.

בתגובת הנתבע (להלן: "המשיב") לבקשה נטען כי חרף טענת המבקשת, בפועל האיחור היה משמעותי יותר, וכי המשיב עצמו הגיע לדיון מלווה בשני עדים מטעמו, אחד מהם רואה חשבון, בשים לב להחלטת ביהמ"ש במועד הדיון הקודם שנערך ביום 28.6.17.

המשיב הוסיף וטען: "מבחינתי מדובר בזלזול בבית המשפט...", וכי לא ייתכן כי "בגלל איחור לא מוצדק של הגב' מיכל אופיר, אני צריך להגיע שוב לבית המשפט ולהפסיד עבודה".

נוכח האמור, עתר התובע לדחות הבקשה לביטול פסק הדין.

בתשובת המבקשת לתגובת המשיב, חזרה זו על טענותיה, ובכלל זאת כי הגיעה לדיון באיחור של "עשר דקות או רבע שעה", ועל כן, כי מן הראוי להורות על ביטול פסק הדין וליתן לה את יומה.

דיון

המבחנים הנקוטים לצורך הכרעה בבקשה לביטול פסק דין הינם, האם הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד, האם הראתה המבקשת טעמים ראויים שהצדיקו העדר התייצבותה לדיון, והאם הועלו טענות ראויות לבירור לגופו של עניין, כאשר בשלב זה אין מדקדקים בבדיקת הטענות, או בדרכי הוכחתן, בפרט בהינתן העובדה כי זכות הגישה לערכאות הינה בבחינת זכות יסוד.

תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: "התקנות") קובעת כי בקשה לביטול החלטה שניתנה שלא בפני בעל דין תוגש תוך 7 ימים מיום שהומצאה לבעל הדין, וככל שכך ייעשה, "רשאי בית המשפט, על פי צו אחד, לבטלה בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות המשפט או עניינם אחרים".