ת"ק 57105-11-14 ויינשטיין נ' הופמן

בתאריך 6.9.14, בשעה 21:30 לערך, בדרך הים שבחיפה, בסמוך לאחר הצומת עם רח' אגמון, התרחשה תאונת דרכים בין רכב התובע, הנהוג על ידו ובין רכב הנתבע, הנהוג על ידו.

אין חולק כי רח' דרך הים ורח' אגמון הינם חד סיטריים.

לטענת התובע, עצר את רכבו בדרך הים, בצד שמאל הדרך כיוון הנסיעה, בסמוך מאוד לאחר הצומת עם רח' אגמון, כאשר בכוונתו להיכנס למקום חניה שבצד שמאל הדרך.

בהיותו כך במצב של עצירה, הגיעה לפתע, מכיוון רח' אגמון, מכוניתו של הנתבע ופגעה עם הפינה הקדמית שמאלית שלה בפינה האחורית ימנית של רכב התובע.

לטענת הנתבע, ארעה התאונה כאשר התובע נסע לאחור, מצד שמאל הדרך ופגע ברכב של הנתבע, בעת שזה נכנס מרח' אגמון שמאלה, לכיוון דרך הים.

הנני מקבלת כמהימנה עליי את גירסת התובע על אופן קרות התאונה וקובעת כי זו קרתה כאשר רכב התובע נמצא בעצירה מוחלטת, בצד שמאל הדרך, בסמוך לאחר הצומת עם רח' אגמון ואילו רכב הנתבע פגע בו, תוך נסיעה מכיוון רח' אגמון לדרך הים.

הנני שוללת את טענת הנתבע כאילו התובע נסע לאחור, כאשר אני נותנת, כאמור, אמון בדברי עדותו של התובע כי לא נסע כלל לאחור וכאשר אף מדברי הנתבע עצמו, בעדותו בביהמ"ש, לא ניתן לקבוע כי אכן כך ארע.

כל זאת, כאשר הנתבע העיד לעניין אופן נסיעת התובע עובר לתאונה כי: "אני יצאתי מהצומת, הוא כנראה יצא באותו זמן, לא ראיתי אותו נוסע, התקדמתי בצורה איטית ומתונה, כאשר בעצם ראיתי אותו יוצא, ממש מטר ממני, ראיתי עצם זז..." (עמ' 3 ש' 28-29 לפרוט').

משמע, הנתבע לא ראה כלל את דרך הנסיעה של התובע ואם אכן היה בנסיעה ולראשונה הבחין ברכב התובע בהיותו קרוב אליי ביותר, מרחק של כ-1 מ' בלבד.

הנתבע לא הסביר בעדותו מדוע זה הבחין ברכב התובע באיחור כה רב, כאשר מהתצלומים שצירף התובע לכתב התביעה, נראה ששדה הראיה בכיוון נסיעת הנתבע פתוח.

ניתן לשער כי הנתבע לא צפה את עצירתו של רכב בצד שמאל הדרך, בסמוך לאחר הצומת ולכן לא בדק כדבעי את מצב הדרך אליה נכנס.