ליטוק נ' בנימין ואח'

בתאריך 30.5.14, בחניון שאזור התעשיה בחדרה, ארעה תאונת דרכים בין רכבה של התובעת מסוג שברולט מ.ר. 73-692-69 ( להלן: השברולט") לבין רכב נתבעת 1, מ.ר. 15-756-63 (להלן: "רכב נתבעת 1") אשר היה מבוטח באותה עת על ידי נתבעת 2.

לגרסת התובעת, בשלב מסוים בעודה נוסעת מאחורי רכב הנתבעת 1, פנתה האחרונה ימינה לכיוון מפרצי החניה שבמקום (ר' בתצלום נ/1), אלא שאז - לפתע – ביצעה היא פניית פרסה שמאלה ואז פגעה בצדו הימני של רכבה. התובעת טוענת כי מיד לאחר התאונה הודתה הנתבעת באשמתה, ואולם בעלה אשר הגיע אל המקום מיד לאחר מכן, טען כי מדובר באשמת התובעת.

בעדותה בבית המשפט תיארה התובעת את אופן התרחשות התאונה, כך: "הייתי מאחורי הרכב של הנתבעת, הייתי בכיוון נסיעה, זה היה באזור התעשייה, איפה שביגוד והום סנטר. היא חתכה ימינה לכיוון מקום חניה, אני המשכתי בנסיעה והיא באה לעשות פרסה ולא ראתה אותי ונכנסה בי מצד ימין" ובהמשך: "...אני המשכתי בנסיעה כי הדרך שלי התפנתה ואז היא נכנסה בי בכנף".

אחותה של התובעת, הגב' רינה צמח, אשר הגיעה אל המקום מיד לאחר התאונה, סיפרה: "שמעתי מהנתבעת שהיא בעצמה הודתה שהיא אשמה בזה שהיא נכנסה באחותי כי היא לא ראתה אותה"

(ר' בעמ' 2 לפרוטוקול, שורות 24-25 ).

להוכחת נזקי התאונה צרפה התובעת לכתב תביעתה חוות דעת שמאי ותצלומים של השברולט המלמדים על פגיעה בצדה הימני קדמי.

מנגד, תיארה נתבעת 1 את התאונה באופן הבא: "נכנסתי למתחם לתדלק את האוטו שלי כי הדלק היה אמור להיגמר. נכנסתי למתחם הזה וזה היה תחנת הדלק מצד שמאל. כניסה מצד ימין ואי אפשר להיכנס ישר מהכניסה הראשית שמאלה, אז צריך להיכנס קדימה לכיוון חד סטרי, לעשות פרסה שמאלה, להגיע לתחנת דלק. אני נסעתי עד הפניה שמאלה וראיתי שאחריי יש אוטו אבל זה היה חד סטרי ולא חשבתי שהיא רוצה לעקוף אותי. הכניסה מאוד צרה. אני לא יכולתי לפנות שמאלה בזווית של תשעים מעלות כי הכניסה מאוד צר והאוטו שלי גדול, אותתי שמאלה ולקחתי קצת זווית יותר ימינה ופניתי שמאלה והיא נכנסה בי".

לשאלתי האם היא אכן הודתה בפני התובעת באשמתה לגרימת התאונה, השיבה נתבעת 1: "אני יצאתי בבהלה וראיתי שגם היא בלחץ ורועדת כולה, אז אמרתי מילה ראשונה שאני אשמה ואח"כ כשראיתי את כל הסיטואציה, אז אני לא אשמה בכלל".

מן התצלום נ/2 שהוגש על ידי נתבעת 1 עולה כי רכבה ניזוק בפינתו השמאלית קדמית (פגיעת שפשוף ויציאת הפגוש ממקומו).

בהתייחסותה אל גרסת הנתבעת 1 דחתה התובעת את טענתה לפיה היא אותתה שמאלה עובר לפניית הפרסה שביצעה.

לאחר ששמעתי את עדויות התובעת והנתבעת ועיינתי בתצלומי מקום התאונה והנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב, דעתי היא כי מדובר בתאונה שהאחריות להתרחשותה צריך שתחולק בין שתי הנהגות שווה בשווה. להתרשמותי, אופן נהיגתה של נתבעת 1 היה בו כדי להטעות את התובעת, ואולם זו האחרונה - ככל הנראה מיהרה לצאת לעקיפה. לטעמי, היה על התובעת לאפשר לנתבעת 1 להשלים את מה שנראה היה לה כפנייה שלה ימינה אל מפרץ החניה, בטרם יצאה לעקיפתה. זאת ועוד, אזורי הפגיעות בשני כלי הרכב (פינה שמאלית קדמית של רכב נתבעת 1 בצד הימני קדמי של רכב התובעת) מלמדים על כך שהתובעת יכולה וצריכה היתה להבחין ברכב הנתבעת 1 אשר נראה כמי שכבר החל להסתובב לכיוון התובעת בשעה שהיא החלה בביצוע העקיפה.

סוף דבר, הנני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את מחצית נזקיה המוכחים בסך

של 3,044 ₪ בתוספת הוצאות בסך 300 ₪ ובסה"כ 3,344 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם

לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל.