ארנשטיין דנה נ' עמותת היכל התרבות ע"ש משה אהרון

1.הנתבעת היא עמותה המנהלת בית תרבות המעלה הופעות ואירועי תרבות שונים. בעבר, הייתה התובעת מנויה בבית התרבות, אך היא אינה מנויה מזה מספר שנים. הנתבעת שלחה לתובעת, באמצעות מסרונים, עשר הודעות פרסום. התובעת טוענת כי הודעות אלו נשלחו אליה בניגוד לסעיף 30א' לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב- 1982 (להלן: "חוק הספאם" או "החוק"). כן טוענת היא שלאחר שבע הודעות שלחה הודעה להסירה מרשימת התפוצה של הנתבעת, אך זו המשיכה ושלחה עוד שלוש הודעות. מכאן התביעה במסגרתה עתרה התובעת לפצותה בסך של 1,000 ₪ עבור כל הודעה ובסה"כ 10,000 ₪.

2. הנתבעת אינה טוענת כי קיבלה את אישורה של התובעת למשלוח הודעות פרסום. כן טענה שלא מצאה ברישומיה הודעה בדבר בקשה להסיר את התובעת מרישומיה, אך כאמור היא מודה שלא קיבלה את אישורה, כך שנושא זה חסר חשיבות. הנתבעת מדגישה כי היא עמותה ללא כוונת רווח, הפועלת לטובת הציבור בהעלאת מופעי תרבות וביקשה, אפוא, שסכום הפיצוי יביא זאת בחשבון.

3.חוק הספאם בא להתמודד עם תופעת "[ה]הפצה המונית של הודעות פרסומת בלתי רצויות ובהם הודעות דואר אלקטרוני, הודעות טלפוניות מוקלטות, SMS ("מסרונים"), מכתבי פקסימיליה וכיוצא באלה" (רע"א 1954/14 חזני נ' שמעון הנגבי (סיתונית מועדון דאיה ורחיפה במצנחים) (4.8.14). מקובל על הכל כי דואר הזבל ("ספאם") גורם נזקים רבים לציבור, ובהם אבדן זמן יקר במיון, קריאה ומחיקה של הדואר המתקבל, היחשפות שלא מבחירה לתכנים בלתי רצויים וסכנת הפצת וירוסים פוגעניים. לאור כך קובע חוק הספאם "ברירת מחדל שלפיו חל על "מפרסם" איסור לשלוח "דבר פרסומת" (כהגדרתם בסעיף 30א(א)) לחוק לנמען שלא נתן הסכמתו לכך קודם לכן, בכפוף לחריגים המפורטים בסעיף 30א(ג) לחוק" (עניין חזני הנ"ל). ברירת מחדל זו מעבירה למפרסם את הנטל להראות כי קיבל, עובר למשלוח דבר הפרסום, הסכמתו של הנמען, או שמתקיימים בעניינו תנאי סעיף 30א(ג) לחוק. כאמור, הנתבעת אינה טוענת שקיבלה את אישור התובע. כמו כן היא לא טענה לקיומה של הגנה כאמור בסעיף 30א(ג) לחוק.

4.הנתבעת טוענת כי התובעת הייתה יכולה לפנות אליה בבקשה להסירה מהרשימה והייתה נענית. טענה זו יש לדחות ממספר טעמים. ראשית, בפרשת חזני קבע בית המשפט העליון כי לעובדה שהנמען לא פעל להסרתו מהרשימה, אין קשר לשאלת אחריות המפרסם. שנית, הנתבעת מודה שלא כללה בהודעות ששלחה, אפשרות לבקש הסרה וזאת בניגוד לדרישות החוק (ראו סעיפים 30א(ד)-(ה) לחוק). בכל מקרה "מתן האפשרות להסרה מרשימת התפוצה, היא כשלעצמה, אינה מחייבת הקטנת הפיצוי, [ ] רשאי בית המשפט להתחשב בעובדה זו במכלול השיקולים". נושא זה אפוא עניינו לכל היותר בשאלת גובה סכום הפיצוי ולא בשאלת האחריות.

5.התובעת הוכיחה, אפוא, כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק הספאם וכי היא זכאית לפיצוי. חוק הספאם קובע פיצוי של 1,000 ש"ח לכל הודעה שנשלחה בניגוד לחוק. מדובר בפיצויי לדוגמא ללא צורך בהוכחת נזק. החוק מניח שהנזק שנגרם אינו ממשי וחרף כך מצא לנכון לקבוע פיצוי משמעותי בשל כל הפרה. בעניין זה נקבע כי "מטרת הפיצוי אינה להשיב את מצבו של התובע לקדמותו (שהרי אין להתחשב בשיעור הנזק שנגרם לו), כי אם לאכוף את החוק, להרתיע את הנתבע ולתמרץ הגשת תביעות יעילות. זהו אפוא פיצוי לדוגמה" (פרשת חזני בפסקה 9 לחוות דעתו של כב' השופט פוגלמן).

6.לצורך קביעת גובה הפיצוי קובע סעיף 30א(י)(3) לחוק כי בית המשפט יתחשב ב: "(1) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (2) עידוד הנמען למימוש זכויותיו; (3) היקף ההפרה". כן נקבע בפרשת חזני שיש לשקול לעניין זה "את תוכן הפרסום (אם הוא פוגעני); את התנהגות הנתבע; את הרווח הצפוי לו מן הפרסום (ככל שניתן להעריכו); את מספר דברי הפרסומת ששלח לתובע (ואותן בלבד) וכמה הודעות נשלחו לכל כתובת (אם מדובר במשלוח בודד לכל כתובת או בהפרה חוזרת ונשנית)". בנוסף ראוי להדגיש כי "ככל שמספר ההפרות עולה כך גדלה התקרה שבית המשפט רשאי לפסוק, אולם עליו להיעצר בסכום המשקף הרתעה יעילה בנסיבות העניין ולא לפסוק מעבר לכך" (פרשת חזני בפסקה 10 לחוות דעתו של כב' השופט פוגלמן).

7.לאחר שנתתי דעתי למספר ההפרות; מהותן; תוכנן; התנהגות הנתבעת (לרבות בהליך שבפני) והודעתה על כך שלא הייתה מודעת לפרטי החוק ופעלה לשם תיקון; ויתר הנסיבות שהובאו בפני, ראיתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 2,500 ₪. אין צו להוצאות ובכך בא לידי ביטוי קיזוז הסכום בו חויבה התובעת והצדדים הסכימו על קיזוזו. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

קיימת זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.