מרגוליס נ' קלר ואח'

1.לפניי תביעה שהגיש התובע, בגין נזק שנגרם לרכבו בתאונת דרכים שאירעה ביום 16.2.2018 בכביש המוביל משכונת רמות לכיוון רחוב בר-אילן.

למעשה לא ניתן לחלוק על כך שהתובע - אשר תיאר בעדותו כי נסע בנתיב השמאלי מבין ארבעה נתיבים על מנת לפנות שמאלה, כאשר לפתע פגע ברכבו רכבה של הנתבעת 2, בצד הימני אחורי - זכאי לפיצוי, ואין בפי מי מהנתבעים טענה כי נסע שלא כדין או שלא בנתיבו. השאלה המרכזית שבמחלוקת היא אפוא מי אחראי לקרות התאונה, הנתבע 1 או הנתבעת 2.

הנתבעים העלו בעניין זה שתי גרסאות שונות: לטענת הנתבעת 1 היא נסעה כדין בנתיב השני משמאל והיה בכוונתה לפנות ממנו ימינה לכביש בגין, כשלפתע הגיח הנתבע 1 במהירות רבה וניסה לעקוף אותה מימין. לפי הנטען, כתוצאה מאותה פגיעה, נהדף רכבה לעבר רכבו של התובע, וכך אירעה התאונה בין השניים. לעומת זאת טוען הנתבע 2 כי הנתבעת 1 סטתה מנתיבה לנתיב בו נסע וכי לאחר שפגעה בו שבה וסטתה, הפעם לנתיבו של התובע, כך שהיא אחראית לכל הנזקים שנגרמו.

2.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ואת עדויותיהם, ועיינתי בכל החומר אשר הוגש, מצאתי להעדיף את גרסתה של הנתבעת 2 על זו של הנתבע 1.

הנתבעת 2 מסרה גרסה סדורה ומצאתי את עדותה מהימנה. גרסתה הסדורה של הנתבעת 2 נתמכה בעדות של הגב' שושנה כהן, אשר היתה עם הנתבעת 2 ברכב במועד התאונה, אשר גם היא העידה כי הנתבע 1 סע במהירות רבה וכי ניסה לעקוף את רכב הנתבעת 2 מימין.

כמו כן, הנתבע 1 טען כי המגע בין רכבו לרכב הנתבעת 2 היה קל וכי לרכב שלו לא נגרם נזק ממשי. אולם מדו"ח השמאי של רכב הנתבעת 2 (אשר סומן נ/3) עולה כי הפגיעה בצידו הימני של רכב הנתבעת 2 היה משמעותי (משמעותי יותר מזה שנגרם בצד השמאלי אשר פגע ברכב התובע), וכי אין מדובר בשריטות בטמבון כטענת הנתבע 1. בנוסף, התנהלות והתנהגות הנתבע 1 לאחר קרות התאונה מלמדות אף הן כי "בזמן אמת" לא ראה הוא את הנתבעת 2 כאחראית לתאונה. התובע, הנתבעת 2 והעדה תיארו כיצד שני הראשונים עצרו את הרכבים על מנת להחליף פרטים ואילו הנתבע 1 המשיך בנסיעה ולא עצר, ולבסוף חסם אותו התובע - אשר החל לנסוע אחריו - עם רכבו. טענת הנתבע 1 בהקשר זה כי לא סבר שנגרם לו או לנתבעת 2 נזק משמעותי אינה יכולה בשום פנים להתיישב עם הנזק שנגרם לרכבה של הנתבעת 2 בפועל. מעבר לכך שבכל מקרה היה על הנתבע 2 לעצור את הרכב ולהחליף פרטים, הרי שהעובדה שמצא שלא לעשות כן מספקת תימוכין לכך שהנתבע 1 עצמו לא סבר כי הנתבעת 2 אחראית למתרחש. עוד יצוין כי ברכב הנתבע 1 נסע נוסע נוסף - לטענת הנתבע 1 מדובר היה בטרמפיסט, ואילו לטענת הנתבעים מדובר היה על פני הדברים במכר אשר נקב בשם חיבה, ובסרטון שהציגו נראה הוא אף מקלל. כך או כך, הנתבע 1 לא נתן הסבר משכנע לכך שנמנע מלהביא את אותו אדם לעדות (גם אם מדובר היה בטרמפיסט מצופה היה כי יבקש את פרטיו כמי שהיה עד למתרחש, וכעולה מן הסרטון אף נטל חלק פעיל במתרחש), והדבר שוקל לחובתו. לבסוף אציין כי דברי הנתבע 1 כי לא ראה שמי שנסע עימו ברכב קילל אינה מתיישבת עם הסרטון שהוצג, ובכך יש לפגום במהימנותו גם ביחס ליתר הגרסה שהציג.

הנה כי כן, מסקנתי היא כי האחריות לתאונה מוטלת על כתפי הנתבע 1, ומשכך יש לחייבו - ולא את הנתבעת 2 - בנזקים שנגרמו לרכב התובע.

להוכחת שיעור הנזק הציג התובע חוות דעת שמאי וכן חשבונית בגין עלות הכנת חוות הדעת (לדבריו הרכב טרם תוקן כיוון שהמתין לקבלת הפיצוי), ובנסיבות העניין, ובהיעדר כל ראיה לסתור, יש לחייב את הנתבע 1 בהתאם למסמכים שהוגשו. הנתבע 1 ישלם אפוא לתובע סך של 6,540 ש"ח, וכן יישא בהוצאותיו בסך של 750 ש"ח. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות ביחסים שבין התובע לנתבעת 2.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, בתוך 15 ימים.