קליין נ' רם ואח'

רקע

בתחילת חודש אוקטובר 2014, נחתם בין התובעת לנתבע 1 (להלן: "הנתבע") הסכם שכירות של יחידת דיור השייכת לנתבע 1, ברח' דרך הכרמל במושב בית חנניה ( להלן: "הדירה"). בהתאם להסכם, שכרה התובעת את הדירה לתקופה של שנה החל מיום 10.10.14 ועד ליום 9.10.15 ודמי השכירות החודשיים הועמדו על סך של 2,550 ₪. נתבעת 2, בתו של נתבע 1 היתה מי שניהלה עבורו את ענייניו בהקשר זה (להלן: "הנתבעת") ומשכך מסרה התובעת לידיה 12 שיקים בגין 12 חודשי השכירות, שיק ביטחון על סך 10,000 ₪ ושטר חוב על סך 20,000 ₪ שנחתם על ידי אביה מר ארנון קליין, אשר שימש כערב. בהמשך הוארכה תקופת ההסכם למשך שנה נוספת, החל מיום 10.10.15 ועד 9.10.16 כשהפעם הועמדו דמי השכירות החודשיים על סך של 2,630 ₪. בהתאם להארכת התקופה כאמור, מסרה התובעת לנתבעת 12 שיקים נוספים והותירה בידיה את שיק הביטחון ושטר החוב.

מאז הוגש כתב התביעה הלך הנתבע 1 לעולמו.

אין חולק על כך שבתאריך 7.3.16 הודיעה התובעת לנתבעת על רצונה לסיים את התקשרותה עמה לפני תום תקופת השכירות, לאור כוונתה לעבור להתגורר בישוב אחר בתחילת חודש מאי 2016.

במצב דברים זה ובהתאם להוראת סעיף 11.4 להסכם השכירות אשר קבע כי "לשוכר קיימת זכות להביא החוזה לסיימו בכל עת ובהודעה בכתב למשכיר ובתנאי שימצא שוכר אחר במקומו לשביעות רצונו של המשכיר", פרסמה התובעת מודעה בה נכתב: "קרוואן משופץ ומואר, רצפת פרקט, חצר נעימה ומרחב אחסון גדול בחוץ. כניסה מיידית, חוזה עד 10.10.16 עם אופציה להארכה לשנה נוספת..." וכן: "כניסה מיידית" ו"ארנונה לחודשיים: 380 ₪" (נ/2).

בעתירתה לחיוב הנתבעת (אשר באה בנעלי אביה) בתשלום סך של 15,600 ₪, טוענת התובעת כי אופן התנהלותה של הנתבעת מול השוכרים הפוטנציאליים החלופיים מנע ממנה את האפשרות לסיים את תקופת השכירות במועד בו היא בקשה לעשות כן והסב לה הוצאות מיותרות.

הנתבעת מכחישה את כל טענות התובעת כלפיה טוענת להגנתה כי לפי תנאי ההסכם היה עליה להמשיך ולשלם את דמי השכירות לדירה עד למועד כניסת השוכרת החלופית אליה, בפועל, ביום 16.7.16.

טענות הצדדים וראיותיהם

התובעת טוענת כי בעקבות המודעה שפורסמה על ידה כאמור, נפגשה הנתבעת עם 3 שוכרים פוטנציאליים (אדווה ויוסי, דנית, מיכל ועופרי), אלא שהללו סיפרו לה כי הנתבעת הערימה עליהם קשיים, הציבה בפניהם תנאים בלתי אפשריים ושינתה את תנאיו המקוריים של ההסכם לרבות את סכום השכירות החודשי באופן שהיה נגוע בחוסר תום לב ומנע ממנה את האפשרות לעמוד בהתחייבותה למצוא עבורה שוכר אחר במקומה. כך, לגרסתה, מצאה עצמה התובעת נאלצת להמשיך ולשאת דמי השכירות ותשלומי הארנונה בעבור התקופה שעד 16.7.16 (מועד כניסת הדיירת החדשה) על אף עזיבתה אותה בפועל ביום 1.5.16. במהלך עדותה בפני, חזרה התובעת על טענות אלה ואמרה:

"...הסיבה שבגללה החלטתי לתבוע היא כי אני רוצה את הכסף שלי

בחזרה על אותם ימים שבעצם לא גרתי במושכר כשכן ניסיתי להביא

שוכרים אחרים במקומי והיו כמה הליכים שכנראה שיבשו את ההחלטה

או את החתימה להכניס אותם במקומי. אני מבחינתי מצאתי שלושה