ת"ק 55337-03-14 פוגל נ' בכר

בפני תביעה לקבלת פיצוי כספי בגין תאונת דרכים שארעה ביום 26.5.12, בשעה 18:00, בין רכב התובע (סקודה שנת ייצור 2001 שמספרו 25-376-10) לבין רכב הנתבעת (יונדאי גטס שמספרו 78-652-60).

נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת וכך גם אחריותה של הנתבעת לגרימת התאונה (ראה כתב אישום שהוגש כנגד הנתבעת בגין התאונה, בו הודתה ונגזר דינה במסגרת תיק ת.ד. 9042-01-13).

אין מחלוקת כי רכב התובע הוכרז כ"אובדן כללי" וכי התובע קיבל מחברת הביטוח שלו סך של 9,287 ₪ (מחיר השוק של הרכב) וכן, 5,000 ₪ - סה"כ 14,287 ₪.

המחלוקת בין הצדדים נסבה אודות ראשי הנזק להם טוען התובע ואודות סכום הפיצוי אותו דורש.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ושמעתי את התובע ואת אבי הנתבעת, החלטתי לקבל את התביעה בחלקה, הכל כמפורט להלן.

• התובע רכש רכב אחר במקומו של הרכב שניזוק בעלות של 26,900 ₪. היות שכך, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בהפרש בין מחיר הרכב הניזוק לרכב החדש, סך של 12,633 ₪.

  אינני סבור כי יש לחייב את הנתבעת בהפרש מחירים זה. דיני הנזיקין מטרתם להשיב המצב לקדמות, דהיינו, להעמיד את התובע במצבו הקודם, ערב הנזק. התובע קיבל מחברת הביטוח את שווי "ערך השוק" של הרכב הניזוק; התובע אף קיבל תשלום עבור "שרידים" של הרכב שניזוק; התובע בחר לרכוש רכב אחר, חדש יותר, שנת ייצור 2005 (שנת הייצור של הרכב הניזוק היתה 2001) – על כן, התובע אינו זכאי להפרש בין שני המחירים.

• לעומת זאת, התובע זכאי לקבל החזר כספי עבור ביצוע בדיקה לרכב החלופי שרכש בסך 650 ₪. זאת בשל העובדה כי בדיקה כזו נערכת כדבר שבשיגרה על ידי קונים פוטנציאליים והינה פעולה נלווית והכרחית לרכישת רכב.

• התובע זכאי לקבל החזר הוצאות עבור מונית ממקום התאונה לביתו שבקרית טבעון בסך 600 ₪. זאת, יש לציין, חרף הסתירה שבין עדותו בבית המשפט לבין הקבלות שצירף לכתב התביעה – בעדותו ציין כי הגיע למקום התאונה ברגל (עמ' 2, ש' 18) ואילו במסמך שצירף טען כי הגיע למקום התאונה במונית.

• התובע זכאי להחזר כספי בגין אבדן דמי ביטוח (פרמיה) בסך 909 ₪.