דגני ואח' נ' סנלי

התובעים הגישו תביעה לתשלום סכום של 33,500 ₪, אשר עיקרה פיצוי בגין עגמת נפש.

הנתבעים שכרו מהנתבעת דירה בבת ים, החל מיום 1.8.11. לטענתם, חוזה השכירות האחרון נערך ביום 1.8.14 ואמור היה להסתיים ביום 31.7.16, כאשר דמי השכירות החודשיים עמדו על 3300 ₪.

הנתבעים טענו כי במהלך תקופת השכירות, בחודש ספטמבר 2015, נדרשו לפתע לחתום על חוזה שכירות אחר. משסירבו לחתום עליו, נדרשו לפנות את הדירה. נטען כלפיהם כי הנתבעת לא חתמה על החוזה, ולפיכך אין ברשותם חוזה שכירות בר תוקף.

במשך מספר חודשים, נוהלה תכתובת בין עורכי דין מטעם הצדדים. בסופו של דבר, עזבו הנתבעים את הדירה ביום 1.4.16, ושכרו דירה חלופית בדמי שכירות חודשיים בסך של 3500 ₪, היינו, בסכום העולה על דמי השכירות ששילמו עד אותו מועד.

במסגרת הדיון שנערך בפניי, שמעתי את הצדדים, ואינני סבורה כי ניתן להגיע למסקנה כי חוזה השכירות איננו אותנטי. דמי השכירות היו בסכום הולם, והנתבעת קיבלה שיקים והפקידה אותם בחשבונה מדי חודש בחודשו.

הבאתי בחשבון את טענות התובעים בהתייחס לליקויים בדירה, וכן את טענות הנתבעת בהתייחס לנזקים שהתגלו בדירה, ותיקונים שונים שנדרשה לבצע לאחר שהתובעים פינו את הדירה.

לפי סעיף 25 לחוזה השכירות, עמדה לזכות התובעים אופציה לחדש את החוזה לשנה נוספת, אך בה בעת, לפי הוראות סעיף 25(ג) לחוזה, הנתבעת הייתה רשאית שלא להאריך את תוקף החוזה, ללא צורך במתן סיבה כלשהי. מכאן כי התובעים פינו את הדירה 4 חודשים, לפני המועד המוסכם.

בהתאם להסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון מיום 26.7.17 שלפיה יפסוק בית המשפט על דרך הפשרה לפי סמכותו לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהוסברו לצדדים המשמעויות הנובעות מפסיקה על פי סמכות זו, לאחר שעיינתי במסמכים בתיק בית המשפט, ובטענות מטעם הצדדים, אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובעים סך כולל של 4500 ₪.

בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בסכום של 500 ₪.

סכום זה ישולם בתוך 60 ימים מהיום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, בתוך 15 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ח אב תשע"ז, 10 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.