ת"ק 54847-12-13 פסקל ואח' נ' בלן

רקע

בתאריך 14.10.93 נחתם הסכם פיתוח בין מינהל מקרקעי ישראל לבין חברת צמיחה מפעלי תיירות בע"מ (להלן: "הסכם הפיתוח"). על פי הסכם זה אמורה היתה חברת צמיחה מפעלי תיירות בע"מ (להלן: "החברה") לבנות 5 יחידות דיור לחכירה, על מקרקעין הידועים כמגרש מס' 30 בתב"ע ש/215 בגוש 11287 המהווה חלק מחלקה 25 ברח' הנרקיס גבעת עדן בזכרון יעקב (להלן: "המגרש").

בתאריך 20.7.95, בעקבות הסכם הפיתוח, נחתם חוזה מכר בו התחייבה החברה למכור בית שייבנה על חלק מהמגרש הנ"ל לעודד ורחל גרשון ((להלן: "חוזה המכר"). במסגרת חוזה המכר הצהירו הקונים כי ידוע להם שזכויותיהם בבית יירשמו כזכויות חכירה ל-49 שנים עם אופציה להארכת החכירה למשך 49 שנים נוספות וכי החברה תצא ידי חובתה כלפיהם אם תביא לידי כך שהמינהל יחתום על חוזה החכירה איתם בהתאם לתנאים שהיו או שיהיו מקובלים עליו באותה עת (ר' במבוא לחוזה המכר).

במסגרת הסכם הפיתוח התחייבה החברה בין השאר "להכין ולסיים בתוך תקופת הפיתוח (36 חודשים החל מיום אישור העיסקה וכלה ביום 1.9.96) את כל הפעולות הדרושות לשם רישום המבנים כבית משותף (או בתים משותפים) לפי חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 ולבצע לשם כך על חשבונה כל פעולה שתידרש... וזאת – אם ידרוש ממנה המינהל לרשום את המבנים כבית משותף כאמור (ר' סעיף 5(ח) להסכם הפיתוח).

הנתבע הוא עורך הדין אשר ייצג את החברה בתקופה הרלבנטית.

טענות הצדדים

התובעים הטוענים כי רכשו מבני הזוג גרשון דירה עוד בשנת 2002, עותרים לחיוב הנתבע בתשלום פיצוי בסך 32,000 ₪ בגין עיכוב של 6 שנים במילוי חובתו לרשום את דירתם בטאבו.

לטענתם, במהלך השנים מאז רכשו את הדירה כאמור, נשלחו אל הנתבע התראות חוזרות ונשנות בעניין זה, הן על ידם והן על ידי המינהל ואולם הוא לא עשה דבר.

את גובה הפיצוי הנדרש, מסבירים התובעים בנזקים ישירים שנגרמו להם הן כתוצאה מירידת ערך הדירה בשל אי רישומה בטאבו – רכיב המוערך על ידם בכ- 26,000 ₪ והן מן העובדה שלימים, בעת שהדירה נמכרה על ידם לאחרים (בשנת 2011) אזי לשם הבטחת רישומה בטאבו הם נאלצו להפקיד בנאמנות אצל ב"כ הקונים סכום של 500,000 ₪ אשר הוקפא עד להשלמת הרישום. הקפאת סכום זה גרמה להם, לגרסתם, אבדן תשואה סבירה של כ- 5% מסכום זה, בסך 22,420 ₪.

התובעים מוסיפים ומבקשים שאקבע כי אין הם חייבים בתשלום שכר הטרחה בסך 3,443 ₪ שדורש מהם הנתבע כעת עבור פעולת הרישום שבוצעה לאחרונה ומסבירים כי על אף שסך הנזקים שנגרמו להם גבוה הרבה יותר מזה נשוא התביעה, הם החליטו לברר את המחלוקת במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות ולכן הגבילו את סכום תביעתם לסכום המקסימלי על פי החוק בעת הגשת התביעה.

הנתבע טוען להגנתו כי לא הוא זה שחתום על ההסכמים נשוא התביעה וכי כל מה שהחברה שאותה הוא מייצג התחייבה בו בשעתו כלפי הקונים (בני הזוג גרשון) במסגרת הסכם הפיתוח היה שאם תידרש לכך על ידי מינהל מקרקעי ישראל, היא תרשום בית משותף על כל אחת מהחלקות, הא ותו לא. הנתבע מוסיף וטוען כי בתאריך 22.2.04 נרשמה על ידי המינהל פרצלציה רצונית לגבי החלקה בה נמצא הבית וכי רק החל ממועד זה והלאה ניתן היה לפעול לרישום בית משותף. צו לרישום הבית כבית משותף נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 13.2.11 ולטענת הנתבע בהמשך לכך פעלה החברה באמצעותו לרישום הבית המשותף, לאור התחייבותה כלפי המינהל על פי הסכם הפיתוח ולא על פי התחייבות כלשהי כלפי רוכשי הבתים בפרוייקט.