אברמוב נ' אבו אל זלף ואח'

ביום 14.9.14 בבסיס חיל הים בחיפה, ארעה תאונת דרכים בין רכבו של התובע מסוג סקודה פביה מ.ר. 85-243-76 (להלן: "רכב התובע") לבין משאיתו של נתבע 1, מ.ר. 21-914-70 (להלן: "המשאית") המבוטחת על ידי נתבעת 2.

לגרסת התובע, עובר לתאונה הוא נכנס אל הבסיס עם רכבו דרך הרציף (המכונה "פולינום") ובהגיעו אל סופו, ביצע פניית פרסה, נסע כ- 100 מטרים קדימה ואז עצר את הרכב וכשהחל לפנות ימינה לכיוון הבסיס פגעה המשאית בחלק האחורי של רכבו, במהלך סיבוב שביצעה במקומה (ר' השרטוט ת/1). בתשובותיו לשאלותי, הבהיר התובע: "אני עמדתי במקום, עצרתי לפני הפניה ימינה ואז המשאית שרצתה לצאת מהשטח שאין מוצא ממנו לבסיס... הסתובבה... המשאית הגיעה מאחורי, לא ראיתי את הכיוון שממנו היא הגיעה ותוך כדי הפניה המשאית התנגשה בי, אבל כשהיא התנגשה בי עם החלק הימני קדמי שלה בחלק האחורי שמאלי שלי, אז האוטו שלי נדחף קדימה. לאחר הפגיעה, המשאית עמדה בזווית של פניה ימינה לכיוון שאליו אני רציתי לנסוע...".

בחקירתו הנגדית על ידי נציג נתבעת 2, אמר התובע כי בטרם החל בביצוע פניית הפרסה הוא ראה את המשאית ואולם הבהיר כי "בזמן שהיא נכנסה בו, לא ראה אותה" ואישר כי דבריו הנוגעים לכיוון שממנו היא הגיעה, הינם בגדר השערה המתבססת על מבנה השטח במקום.

התובע גם אישר כי הצורך שלו בביצוע פניית הפרסה נבע מטעות שהיתה לו בכניסה אל הנתיב הלא נכון אשר הוביל אותו לדרך ללא מוצא.

נתבע 1 שהינו בעל המשאית סיפר בעדותו כי ביום הארוע החלו להתבצע במקום עבודות של הכנת שטח לקראת הגעת צוללת חדשה מגרמניה ואישר כי כלי רכב רבים שהיו בדרכם אל הבסיס, נכנסו אל אותה דרך ללא מוצא, בטעות. לטענת נתבע 1, ברגע בו ארעה התאונה הוא כלל לא נהג בשמאית אלא עמד לצידה והיה עד לרגע הפגיעה בה, וכדבריו: "אני הייתי בשטח, מחוץ למשאית. כיוונתי את התנועה שהגיעה מאזור הש.ג. אל שטח העבודה. המשאית היתה לידי, מונעת. השארתי אותה כך כי לא יכולנו לעבוד מרוב כלי הרכב שהיו שם.... אני ראיתי את מה שקרה... ראיתי אחרי הפגיעה, לא את מהלך הפגיעה עצמה....".

לעומת זאת, מר אמל אבו זלף, קבלן ביצוע העבודות שהיה במקום והעיד מטעם הנתבעים, טען כי "נהג המשאית היה בקבינה" וכי הוא ראה את רכבו של התובע "נכנס במשאית". מר אבו זלף אישר כי "לא ראה בדיוק" איך ארע הדבר ויחד עם זה, בתשובותיו לשאלות התובע טען כי ראה שהלה נסע לאחור: "ראיתי שהוא דפק את המשאית עם הצד השמאלי אחורי שלו" וכן: "אתה ניסית להכנס ונסעת קדימה ואחורה. עשית כמו האחרים...".

בתגובתו לדברים אלה אישר התובע פעם נוספת כי הוא אכן נכנס אל האזור שהיווה דרך ללא מוצא בטעות, אך עמד על כך שביצע פניית פרסה ותו לא.

בטופס הודעתו לנתבעת 2 אודות התאונה, מיום 2.12.14 (נ/1), כתב נתבע 1: "הייתי בעצירה מוחלטת בתוך שטח עפר שבוצעו עבודות בו. רכב צד ג' אשר נכנס לשטח ללא אישור, טענה בפניה, כנראה נכנס בטעות והסתבך, חזר לאחור ופגע ברכבי".

בתצלומי הנזק שנגרם לרכבו של התובע (ת/1א') נראית פגיעת מעיכה בפינה השמאלית אחורית שלו (מעל הגלגל השמאלי אחורי ומתחת לפנס) ואילו בתצלום המשאית שהוצג בפני על ידי נתבע 1 במכשיר הפלאפון שלו, הבחנתי בסימני מעיכה, חריץ ושפשוף בפינה הימנית של הפגוש הקדמי.

לאחר ששמעתי את עדויות נהגי שני כלי הרכב והעד מטעם הנתבעים ועיינתי בחוות דעת השמאי ובתצלומי הנזקים שנגרמו לרכבו של התובע ולמשאית, וכן בטופס הודעת נתבע 1 לחברת הביטוח (כמעט 3 חודשים לאחר התאונה), דעתי היא כי דין התביעה להתקבל.

עדות התובע נשמעה לי מהימנה ומשכנעת וסימני הנזק שנגרם לרכבו תואמים את גרסתו. לעומת זאת, בין גרסת נתבע 1 בבית המשפט לבין גרסתו בטופס ההודעה (נ/1) וגרסת העד מטעמו נמצאה סתירה מהותית (בכל הנוגע לשאלה האם נתבע 1 נהג במשאית ברגע הפגיעה או שמא עמד מחוצה לה) וגם הנזק שנגרם לרכבו של התובע איננו מתיישב עם גרסאותיהם של האחרונים בדבר פגיעת התובע במשאית במהלך נסיעה לאחור (שאז, ניתן היה לצפות לפגיעה בחלקו האחורי של הרכב ולא בצידו).