ת"ק 54660-05-15 שטיין נ' חדד ואח'

בפני תביעת התובע לפיצוי בסך 12,047 ₪ בגין נזק שנגרם לו, לטענתו, עקב פגיעת הנתבעת 1 ברכבו עת נהגה לאחור רכב בחוסר זהירות, עת הוא עמד בפקק תנועה במצב סטטי לחלוטין והנתבעת יצאה בניצב אליו ממוסך ותוך נהיגה לא זהירה לאחור פגעה ברכבו וגרמה לו הנזק המתואר בתמונות ובחוות דעת השמאי אשר צורפו לכתב התביעה.

הפיצוי המבוקש מורכב מסכום של 2,525.20 ₪ בגין עלות התיקון, 1,057 ₪ בגין ירידת ערך על פי הערכת השמאי מטעמו, 5,285 ₪ בגין השלמת ירידת הערך על פי גרסתו מעבר לקביעת השמאי, 1,180 ₪ בגין אבדן 2 ימי עבודה ו-2,000 ₪ בגין עגמת נפש.

הנתבעת 2 הינה המבטחת של שני הצדדים לאירוע התאונה ועל כן הבהירה כי אין היא נוקטת כל עמדה ביחס לשאלת האחריות, הגם שציינה כי הבהירה לנתבעת ולבתה כי במידה שאכן קרתה תאונה במתוה המתואר על ידי התובע האחריות חלה על הנתבעת 1, אולם חלקה על גובה הנזק – ענין שידון בהמשך, לאחר ההכרעה בשאלת האחריות.

הנתבעת 1 טוענת כי כלל לא היתה פגיעה בין שני כל הרכב וכי התובע עצר את רכבו צמוד לכניסה אל המוסך אליו נכנסה על מנת למלא אויר בצמיגי הרכב בו נהגה, מבלי שהיה במקום פקק תנועה או עומס, וכאשר היתה בעצירה מלאה יצא לפתע מן הרכב והחל לצעוק עליה כי פגעה וכי עליה לפצותו, למרות שלגרסתה היתה במצב עמידה וכלל לא פגעה ברכבו בכל צורה שהיא.

הנתבעת העריכה, וחזרה על כך שוב ושוב, כי התובע עשה את שעשה לאחר שהגיע למקום כבמכוניתו כבר פגועה וחיפש קרבן על מנת להטיל עליו את האחריות לקרות התאונה (ראה עמ' 5 לפרוטוקול שורות 24-25, עמ' 6 שורות 20 ו-32, עמ' 7 שורות 23, 26-27).

טענתה זו של הנתבעת 1 הינה טענה המייחסת לתובע כוונת מרמה של ממש וביחס לטענה כזו נקבע כבר בפסיקה כי –

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ראו למשל: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין [פורסם בנבו] (18.4.2012), פסקה 14; ע"א 3725/08 חזן נ' חזן [פורסם בנבו] (3.2.2011), פסקה 31; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986) (להלן: עניין זיקרי)].

(ע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ. מלחי אמנון (11.4.2013))

בנידון דידן אין טענת הנתבעת 1 אודות המרמה המיוחסת לתובע טענה שנטענה אגב נסיון לקעקע את הבסיס הראייתי שהציב אלא טענה המנסה לבסס גרסה עובדתית שונה לחלוטין למפגש בין הצדדים אשר על פיה – יסודו ולב הווייתו של המפגש בכוונת מרמה של התובע.

לשם המחשת האמור, הבה ננתח בקצרה את הטענה שמעלה הנתבעת 1 – "אני זוכרת שפתאום אדם בא, נעצר, צפר ואמר לי שעשיתי לו את זה." (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 19-20), וכן – "התובע פתאום בא מאחורה, צפר, נעמד אמרתי לו שהוא מחפש קרבן" (שם שורה 32).

הנתבעת 1 מבקשת, איפוא, לטעון כי התובע, אשר למכוניתו, שהיה לה ביטוח באותה עת על ידי הנתבעת 2, נגרם נזק פח לא מאוד גדול שעלות תיקונו כ-2,500 ₪, החליט כי על מנת לחסוך מעצמו את ההשתתפות העצמית ואת הייקור המסויים בביטוח בעתיד ינקוט במעשה מרמה כה משמעותי וכה קל לגילוי עד כי יגש בעיבורו של יום אל נהגת אקראית במקום בו עומדים אנשים נוספים היכולים להעיד לחובתו ומבלי שהיה בין כלי הרכב שלהם כל מגע יתחיל לצעוק עליה, לקלל אותה ולהטיל עליה אחריות לאירוע שכלל לא היה ולא נברא.

אין כל ספק כי על הטוען טענת מרמה מסוג זה, טענה מרחיקת לכת וקשה, הנטל להוכיח טענתו ברף הגבוה יותר של ההוכחות, וזה הנטל שעל הנתבעת 1 להרים על מנת לשכנע בגרסתה.

בראשית הדיון ובכתב הגנתה טענה הנתבעת 1 כי התאונה התבצעה עת היתה בעצירה מלאה ותוך כדי מילוי אויר בגלגלי הרכב בו נהגה (סעיף 3 לכתב ההגנה מטעמה ועמ' 7 לפרוטוקול שורה 6).

לאחר מכן, במהלך חקירתה התבררה תמונה שונה, כאשר נשאלה הנתבעת 1 – "...את זוכרת שהיה איש שכוון אותך אחורה, ושאת (צ"ל – "כשאת" – א.ב.) פגעת בי, את אמרת לו אבל למה לא אמרת לי שהרכב פגע בי, הוא אמר לך סימנתי לך ולא היית מרוכזת?" התגלה לפתע פרט חדש, ובלתי שולי בעלילה, עת השיבה כי – "היה מישהו כזה, מילאו לי אויר, ואני תמיד מבקשת, אני אדם שלא נוסע אחורה בלי לבקש, אני בקשתי ממישהו שיגיד לי ויעזור לי לצאת אחורה, עוד לא יצאתי אחורה, הייתי בעצירה מוחלטת, הוא עכשיו אמר משהו שלא היה פקק." (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 10-16).

נמצא כי הנתבעת 1 מאשרת עתה כי היה מי שכבר כיוון אותה לקראת יציאתה החוצה, פרט אשר אינו מתיישב עם טענתה המקורית כי היתה בעיצומו של מילוי אויר בצמיגים, ואשר נודע לראשונה רק בחקירתה הנגדית.

פרט זה הינו בעל משמעות נכבדה ביותר לענייננו, באשר לכאורה מדובר בעד מרכזי וחיוני שיכול היה לתמוך בגרסת הנתבעת 1 ולמוטט את גרסת התובע, באשר נכח – לטענת הנתבעת 1 – באירוע בו טפל עליה התובע אשמה ללא כל בסיס ויכול היה להעיד כי להד"ם.

במקרה של אירוע כי קיצוני, כנטען, בו יש בהישג ידה של הנתבעת עד שכזה לא ברור כיצד זה לא מיהרה לקחת את פרטיו ולדאוג להכינו לעת צרה ומצוקה בה עלול התובע להמשיך בדרך הנלוזה שהיא מייחסת לו ולתבוע אותה ללא כל בסיס.