ת"ק 54339-01-14 בכר נ' חברת דואר ישראל בע"מ

לפניי תביעה על סך של 3,000 ש"ח שעילתה פיצוי בגין נזק שנגרם לתובע מכך שהודעת ברירת קנס ששלחה אליו משטרת ישראל בדואר רשום לא הגיעה לתעודתה.

העובדות

1. ביום 21.11.2013 קיבל התובע ממשטרת ישראל דרישה לתשלום קנס ותוספת פיגור בסך של 1,250 ש"ח, לאחר שנשלחה לו הודעת ברירת משפט שלא זכתה לפעולה מצדו. הואיל והתובע לא נהג ברכב בעת ביצוע העברה (ביצע אותה נהג אחר שהסכים ליטול אחריות על כך ותצהירו צורף לכתב התביעה), פנה התובע לעורך דין כדי שיפעל לביטול ההרשעה והנקודות שהושתו בגינה. בא כוח התובע פנה בכתב למשטרה בנושא, ונענה כי הודעת ברירת משפט נשלחה לתובע בדואר רשום ביום 23.5.2013 לכתובת הרשומה במשרד הפנים, אך חזרה בנימוק שהתובע אינו ידוע במען. על כן הבקשה שהגיש להסבת העברה על שמו של אחר הוגשה באיחור. ביום 30.12.2013 פנה בא כוח התובע לנתבעת; ציין כי מרשו מתגורר בכתובת זו ומקבל דרך קבע מכתבים שנשלחים אליה; וביקש לברר מדוע אותה ברירת משפט לא הגיעה לתעודתה. ביום 16.1.2014 נענה בא כוח התובע כי המכתב הוחזר לשלוח ביום 23.5.2013 בציון הסיבה "לא ידוע במען". על רקע זה הגיש התובע את התביעה דנן, שבה הוא טוען כי נגרמו לו נזקים מכך שהודעת ברירת המשפט לא הגיעה לידיו. נתבע סכום של 3,000 ש"ח בגין שכר טרחת עורך דין, הקנס שהוכפל ואף שולש בגין ריבית והצמדה וכן פיצוי בגין עגמת נפש.

    

2. הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות משום שסעיפים 77 ו-80 לחוק הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן – "החוק") פוטרים אותה מאחריות בגין נזק שנגרם לנמען כתוצאה מאי-הגעתו של דבר דואר לתעודתו; ומכל מקום – אף אם הייתה מוטלת עליה אחריות לפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע – הרי שסעיף 81 לחוק מגביל את היקף האחריות לערכו של דבר הדואר שאבד או נגנב, ובכל מקרה לא למעלה מהסכום שנקבע לעניין זה בתקנה 1(א) לתקנות הדואר (היקף האחריות לדבר דואר פנים), התשס"ו-2006 – 771 ש"ח.

    

3. בדיון העידו התובע וכן הדוור המחלק את הדואר במענו באופן שגרתי. הדוור העיד כי אין מוצבת במענו של התובע תיבת דואר הנושאת את שמו או שם משפחתו, ולפני נהלי הנתבעת חל איסור להשאיר הודעה על דבר דואר רשום הממתין לאיסוף ביחידת הדואר בתיבה שאינה נושאת את שם הנמען. התובע אישר בעדותו כי אין במען הרשום תיבת דואר כאמור, וכשנשאל מדוע אלה הם פני הדברים, השיב: "תיבת דואר אין לי. אנו משפחה גדולה. לשאלת בית המשפט למה אין לנו תיבה, אני משיב כי אין תיבה כי אין תיבה. כי לפעמים פורצים לנו אותה. [הדוור] הודה שהוא שם על הדלת, אז שישים על הדלת. הוא טען שהוא מכיר את אבא שלי אז הוא יכול למסור שם". הדוור העיד: "כשזה דואר רשום צריך לתת למשפחה. במקרה זה – אני מגיע, דופק בדלת, זו חצר, לא שומעים אותי. אי אפשר לעבור את השער, זה סגור. יש שם פעמון, צלצלתי אך לא עונים". על רקע דברים אלה ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה.

    

   המסגרת המשפטית

    

4. פרק ו' לחוק מטיל שורה של הגבלות על אחריותה של הנתבעת לנזק שנגרם כתוצאה ממשלוח דואר. מן הראוי להביא כלשונם את הסעיפים הרלוונטיים לענייננו: