ת"ק 54217-03-15 ארד נ' י.ר. נושה ייצור ושיווק רהיטים בע"מ ואח'

לפניי בקשה לבטל פסק דין שניתן נגד נתבעת 2, בשל אי-התייצבותה לדיון שהתקיים ביום 22.2.2016. נתבעת זו טוענת, כי לא קיבלה זימון לדיון לאותו מועד, וממילא הגישה בקשה למחיקת התביעה על הסף, שלא נדונה, ועל כן, לטעמה, דין הבקשה להתקבל. התובעת מתנגדת לבקשה.

דין הבקשה להידחות, כפי שיפורט להלן, בעובדות המקרה, ובנימוקים העולים מאותן עובדות.

העובדות הצריכות לעניין

ביום 30.3.2015 הוגש כתב התביעה. ביום 6.9.2015 התקיים דיון לפני כב' הרשמת הבכירה בלהה יהלום, מבלי שהוגשו כתבי הגנה ע"י מי מהנתבעות, כשבסופו הותר לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, וניתנה הוראה לנתבעו להגיש מטעמן כתבי הגנה. כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 9.9.2015, כשתוקנו בו פרטי נתבעת 2. ביום 29.10.2015 הִתְרַה בית המשפט בנתבעות להגיש כתב הגנה, לאחר שלא הוגשו למרות חלוף המועד לכך. ביום 12.1.2016 נתן בית המשפט ארכה להגשת כתבי הגנה עד ליום 1.2.2016, תוך שהובהר שאי-הגשת כתבי הגנה תוכל לזכות את התובעת במתן פסק-דין בהיעדרם. ביום 14.1.2016 התיק הועבר לטיפולי וניתנה על-ידי החלטה הקובעת את התיק לדיון, ומציינת, כי טרם הוגשו כתבי הגנה. באותה החלטה הוריתי למזכירות לשלוח לנתבעות את כתב התביעה המתוקן לרבות דרישה להגיש כתב הגנה בתוך 15 יום. כתבי הגנה לא הוגשו. ביום 25.1.2016 הומצאה החלטתי לנתבעת 2, לידי נציג שלה, כפי שעולה מאישור המסירה שבתיק בית המשפט, למען דרך בן צבי 84 תל-אביב, המופיע גם על גבי הבקשה שהוגשה מטעמה, לבטל את פסק הדין.

ביום 22.2.2016 התקיים הדיון בנוכחות התובעת בלבד, ובהיעדר הנתבעות. לנתבעת אחת לא בוצעה מסירה כדין, ובסופו של הדיון, ניתן פסק דין נגד נתבעת 2, ואילו התביעה כנגד נתבעת 1 נמחקה לבקשת התובעת. ביום 24.2.2016 הגישה נתבעת 2 בקשה לסילוק התביעה על הסף, אשר נדחתה על-ידי ביום 25.2.2016 לנוכח פסק הדין שכבר ניתן. ביום 29.2.2016 הגישה נתבעת 2 את הבקשה שבפניי לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות מטעמה, בטענה, כי לא ידעה על מועד הדיון, וממילא הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, שלא נדונה. כאמור, התובעת מתנגדת לבקשה, בין היתר בטענה, שלאורך ההליך כולו, זלזלה נתבעת 2 בהליך, ולא טרחה להגיש כתב הגנה.

דיון והכרעה

בית משפט ייעתר לבקשה לביטול פסק דין, ללא שיקול דעת, אם יסבור, כי נפל פגם בהמצאת ההזמנה לדיון (ביטול מחובת הצדק). לעומת זאת, בית משפט ישקול את הבקשה, אם מצא שלא נפל פגם בהמצאה, וזאת לנוכח סיבת המחדל מחד, וסיכויי ההגנה מאידך (ביטול שבשיקול דעת). ככל שסיבת המחדל מוצדקת, יידרש בית המשפט פחות לסיכויי ההגנה, ולהיפך (ר' בהקשר זה: א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 11, 2013), ע"ע 675-677). מצויים אנו במקרה השני, שבו על בית המשפט להפעיל שיקול דעת אם לקבל בקשה לביטול פסק דין אם לאו, שכן, כאמור, ביום 25.1.2016, החלטתי מיום 14.1.2016 הומצאה לידי נציג של נתבעת 2.

אשר לסיבת המחדל – נתבעת 2 כלל לא התייחסה בבקשתה לקביעתי בפסק הדין, כי החלטתי הומצאה לה כדין. נתבעת 2 טענה בלבד, כי "לא ידעה ולא הוזמנה" למועד הדיון, וצירפה את החלטת כב' הרשמת בלהה יהלום מיום 29.10.2015, שבו נקבע הדיון למועד אחר. נתבעת 2 אף הלינה על כך שבקשתה לסילוק על הסף (שהוגשה חמישה ימים לפני כן בלבד ביום 24.2.2016!) כלל לא נדונה.

אין בידי לקבל הסבר לקוני והוא אינו מבסס טעם ממשי לביטול פסק הדין. לא רק זאת, אלא שיש לראות את הבקשה הלקונית שהוגשה כלוקה בחסר, משום שלא צוין בה הסבר כלשהו, מדוע הוגשה הבקשה לסילוק על הסף רק ביום 24.2.2016, תוך התעלמות מוחלטת מהוראות בית המשפט, החוזרות ונשנות, ביחס להגשת כתבי ההגנה. ולראיה – נתבעת 2 התייצבה לדיון הראשון שהתקיים בתיק זה, מבלי שטרחה להגיש כתב הגנה. נראה, אפוא, כי מדובר בתבנית של התנהלות דיונית. אך מובן הוא, כי התנהלות רצינית של נתבעת 2, הייתה מובילה אותה להגיש את הבקשה לסילוק על הסף, כבר סמוך לאחר קבלת כתב התביעה המקורי, שהוגש בחודש מרץ 2015, אך היא לא עשתה כן.