ברק נ' חן ואח'

לפני תביעה לפיצוי התובע בגין נזק שנגרם לרכבו בתאונה מיום 18/10/17. (להלן : "התאונה").

המחלוקת בין הצדדים הינה באחריות לתאונה וממילא להטבת הנזקים.

מטענות הצדדים בכתב ובעל פה עולות העובדות הבאות: התאונה התרחשה בחניון קניון רננים. התובע נסע בנתיב נסיעתו, בפנייה ימינה לכיוון היציאה מהחניון. רכב נתבע 1 הגיע מהכניסה לחניון והתכוון להמשיך ישר. הנהגים לא ראו אחד את השני והתנגשו זה בזה, "צד לצד". לרכב התובע נגרם נזק בצד ימין קדמי ולרכב נתבע 1 נגרם נזק בצד שמאלי קדמי.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, שמעתי עדויות הנהגים, ועמדתי על מכלול הראיות שהוצגו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחלק את האחריות בין התובע לבין הנתבע באופן שהנתבע אחראי ב- 65% לקרות התאונה ואילו התובע אחראי ב 35% לקרות התאונה, מהנימוקים הבאים.

ראשית, התאונה מתרחשת בחניון בצומת לא מרומזר וללא תמרורים. ברור כי במקרה כזה חלה על כל אחד מהנהגים חובת זהירות מוגברת. יחד עם זאת, מצאתי כי יש לייחס לנתבע אחריות מעט גבוהה יותר מהטעמים הבאים.

ראשית, מצאתי להעדיף את עדות התובע, שהיתה בהירה ועקבית והותירה עליי רושם מהימן. התובע העיד כי "נסע במהירות איטית, וכשהצומת נראתה פנויה, לפתע במהירות גבוהה ובמפתיע הגיע רכב שראיתי שהוא לא מבחין בי. בלמתי, ובשלב מסוים, הוא הבחין בי ונוצר מגע". (עמ' 1 שורה 18-19). התובע שב והדגיש מספר פעמים, כי האט את מהירות נסיעתו, הצומת היה פנוי מכלי רכב, לא צפה את הגעת רכב נתבע 1, שכן הגיע במהירות, וכלשונו, "ראיתי שהמהירות שלו גבוהה, כמעט בלתי נמנע שיפגע בי" (עמ' 1 שורה 21).

שנית, חיזוק לעדות התובע , מצאתי דווקא בעדות נתבע 1 שהעיד בהגינותו, "נכנסתי לצומת ונסעתי עם ילדות באוטו והגיע הבחור משמאל, לא הספקתי לבלום". (עמ' 2 שורה 18).

זאת ועוד, מצאתי לייתן משקל רב לעמדתו הראשונית של הנתבע 1, שעל פניו הכיר באחריותו לתאונה, באופן ספונטני מיד לאחר התאונה, "בתום התאונה הנתבע אמר שהוא מתנצל וזו טעות שלו" (עמ' 1 שורה 22 ). הנתבע אף הכיר באחריותו לתאונה עת מילא למחרת התאונה, טופס הודעה על תאונה, שנמסר לחברת הביטוח. שם ציין "נסעתי בחניון ולא הבחנתי ברכב שבא משמאלי ונכנסתי בו בצד הימני שלו.... אשמת הרכב שלי". (ת-1). על עיקרי דברים אלו חזר גם במהלך העדות בפני, "יכול להיות שכן, אני אשם". (עמ' 2 שורה 19).

יתרה מכך, שוכנעתי, כי העובדה שנתבע 1 נסע במהירות שאינה תואמת את הנסיעה בחניון ומבלי ששם לב לתנועת כלי הרכב בחניון ולכן לא הספיק לבלום, תרמה בהכרח לקרות התאונה.

לא נעלמה מעיני טענת הנתבע לפיה, זכות הקדימה היא למי שבא מימין לדרך, ואולם זכות קדימה אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית בלבד. בפסיקה ניתנה התייחסות נרחבת לחובתו של נהג שזכות הקדימה עומדת לזכותו להתחשב גם במשתמשים אחרים של הדרך. ראו לדוגמא ע"א 586/84 מכלף נ' זילברברג, פד"י [1] 137, 141-145 וכן תא"מ (רמלה) 14374-11-10, אסף אנקונינה נ' ענת קצב ואח' (20.7.11). הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שמדובר בחניון, בו נדרשת חובת זהירות מוגברת.