ת"ק 54090-03-14 זץ נ' בית ג'נרל עלית מהנדסים בע"מ

לפניי תביעה על סך של 5,966.60 ש"ח שעילתה השבה ופיצוי בגין ביטול הסכמים להספקת שירותי החזקה למכשירי חשמל שהנתבעת התחייבה לספק לתובע.

1. הנתבעת היא חברה המספקת בין היתר שירותי החזקה ותיקון של מכשירי חשמל. בימים 31.10.2010 ו-11.9.2012 נכרתו בין התובע לבין הנתבעת הסכמים למתן שירותי החזקה למכשירי חשמל שבבעלות התובע – הסכם אחד לתקופה שמיום כריתתו ועד ליום 31.12.2014 (50 חודשים) בתמורה ל-107 ש"ח לחודש ובסך הכול 5,270 ש"ח; הסכם שני לתקופה שמיום כריתתו ועד ליום 11.9.2016 בעד 1,248 ש"ח (48 חודשים). בתנאי כתב השירות, שהוא חלק מן ההסכם נקבע, בין היתר: הנתבעת מתחייבת לענות לקריאת שירות תוך שלושה ימי עבודה מזמן קבלת השירות, למעט מקררים אשר אינם פועלים וזאת בפרק זמן של 48-24 שעות (למעט שבתות וחגי ישראל) (סעיף 3); ביטול עסקה אפשרי עד 14 יום מביצוע העסקה (בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981), וממועד זה יחולו הוצאות נלוות הכלולות בהוצאות החברה (סעיף 11). בתחתית ההסכם הראשון נכתבה תוספת בכתב יד: "זמן מתן שירות לכל המכשירים עד 48 שעות. במידה והלקוח ירצה לבטל את השירות לפני תום התקופה יהיה רשאי לבטל ולקבל את כספו הנותר היחסי בחזרה מבלי שיהיה חייב לנמק את שיקוליו להפסקת השירות". התובע שילם לנתבעת מראש את מלוא התשלום בהתאם להסכמים.

    

2. התובע ואשתו הזמינו שירות תיקונים מהנתבעת בגין תקלות שהתגלו במכשיר המזגן שנכלל באחד ההסכמים, ולא היו שבעי רצון מהשירות שקיבלו. על כן החלו לפנות בכתב לדרגים שונים בנתבעת, החל ממנהל שירות הלקוחות וכלה במנכ"ל. לכתב התביעה צורפו המכתבים האלה: (1) מכתב למנכ"ל הנתבעת מיום 17.12.2013 שבו צוין כי התובע כבר שלח בפקסימיליה שלושה מכתבים שלא נענו: אחד ביום 16.12.2013 ושניים נוספים באותו היום (17.12.2013); כי ניסיונותיו להתקשר עם שירות הלקוחות ועם מר כהן (מנהל שירות הלקוחות) עלו בתוהו לאחר המתנה בטלפון של כמחצית השעה; כי היענות הנתבעת לעניין "שטיפת המזגן" הייתה לאחר כשבועיים ולא עד 48 שעות כמצוין בהסכם ועל כן לא ניתן להגדיר את השירות אלא כלא מספיק; (2) מכתב למנכ"ל הנתבעת מיום 18.12.2013 שבו טען התובע כי הנתבעת מפרה את ההסכם בכך שאינה נותנת שירות תוך 48 שעות כפי שהתחייבה; כי מוקדן (בשם דוד) לא החזיר לאשתו של התובע טלפון כפי שהבטיח לאחר שיעץ לה כיצד להפעיל את מזגן חדר האורחים, עצה שלא הועילה; ודרש כי "שטיפת מזגן" חדר השינה ותיקון מזגן חדר האורחים יבוצעו לא יאוחר מ-48 שעות משעת משלוח מכתבו זה (שנשלח בשעה 7:45). עוד נכתב כי אם לא יבוצעו התיקונים כאמור, ידאג התובע לביצועם על ידי טכנאי אחר ויחייב את הנתבעת בהוצאה זו (בתחתית המכתב ציין התובע את מספר הטלפון הנייד שלו, אך ציין כי אין לשלוח מסרון אלא רק הודעות קוליות); (3) מכתב למנכ"ל הנתבעת מיום 19.12.2013. במכתב זה הלין התובע על כך שמכתביו ופניותיו עד כה לא זכו למענה, אלא רק למסרונים המאשרים שהפניות התקבלו. על כן הודיע התובע כי הוא מזמין טכנאי מחברה אחרת והעלות תושת על הנתבעת. כמו כן הודיע התובע על הפסקת ההתקשרות עם הנתבעת החל מיום 31.12.2013 וביקש כי הנתבעת תאשר זאת בכתב; (4) מכתב למנכ"ל הנתבעת מיום 23.12.2013 שבו ביקש הנתבע פעם נוספת כי תאשר לו בכתב את הפסקת ההתקשרות; (5) מכתב לנתבעת מיום 5.1.2014. במכתב זה התייחס התובע למכתב שקיבל מהנתבעת שבו אישרה כי הסכמי השירות בוטלו החל מיום 31.12.2013, בהתאם להודעתו. התובע ביקש השבה של סכומים ששילם כדלקמן: עבור ההסכם הראשון – סך של 1,264 ש"ח; עבור ההסכם השני – סך של 858 ש"ח, ובסך הכל 2,122 ש"ח; (6) מכתב למנכ"ל הנתבעת מיום 10.1.2014. במכתב זה שב התובע וביקש לקבל השבה של הסכומים שנקב במכתבו הקודם (שהתקבל אצל הנתבעת ביום 9.1.2014) תוך 7 ימים ממועד מכתבו זה; (7) מכתב למנהל קשרי לקוחות בנתבעת מיום 21.1.2014. מכתב זה נשלח במענה למכתב ששלחה הנתבעת לתובע (מיום 21.1.2014) שבו כתבה כי בעת חתימת ההסכמים ניתנה האפשרות לבטלם תוך 14 יום ממועד חתימתם, אולם חרף זאת ולפנים משורת הדין הנתבעת מוכנה לבחון אפשרות לביטול ההסכמים לאחר שתתקבל הסכמת התובע לקיזוז הסכומים הבאים: 4,532 ש"ח בגין חודשי שירות; 680 ש"ח בגין השלמה למינימום פרמיה; 300 ש"ח בגין הוצאות חברה ודמי ביול, ובסך הכל 5,512 ש"ח. עוד צוין כי אם התובע מסכים לכך, נדרשת חתימתו על נספח שצורף הכולל אישור גמר חשבון לפי האמור. במכתבו מאותו יום, השיב התובע כי הנתבעת הפרה את התחייבותה לספק שירות בתוך 48 שעות; מכלול פניותיו אליה בגין השירות הלקוי לא זכו לכל תגובה, התייחסות או התנצלות, לא על ידי מנהל שירות הלקוחות ולא מצד המנכ"ל; זמני ההמתנה למענה טלפוני לצורך קבלת שירות נתארכו עד כדי 20 דקות; בהסכם הראשון נכתב כי התובע רשאי להפסיק את ההתקשרות בכל עת. על כן ציין התובע כי אינו רואה סיבה להסכים לקיזוז הסכומים שדרשה הנתבעת כתנאי לביטול ההתקשרות, ועמד על קבלת מלוא כספו חזרה בתוספת ריבית, הוצאות משלוח דואר והוצאות משפט, אם הנתבעת תסרב לשלם. מכתב אחרון זה לא זכה למענה, ומשכך הגיש התובע את התביעה דנן לתשלום הסכומים האלה: (1) השבה של סכומי הכסף ששילם בגין חודשי השירות שמיום הביטול ועד תום ההסכם בסך כולל של 2,122 ש"ח; ריבית המחושבת לפי 9.5% לשנה (משיכת יתר בבנק דיסקונט) על הסכום האמור בסך של 41 ש"ח; הוצאות למשלוח מכתבים רשומים עם אישורי מסירה וצילומי מסמכים בסך של 143.6 ש"ח; הוצאות למשלוח פקסים בסך של 6 ש"ח; תשומות זמן לטיפול בעניין בסך של 1,760 ש"ח המחושבים לפי 160 ש"ח לשעה כפול 11 שעות עבודה; ו-2,000 ש"ח בגין סבל פיזי ועגמת נפש. בראש נזק זה ציין התובע כי מצבו הבריאותי אינו שפיר, והוא נאלץ לעזוב את חדר השינה למשך שבועיים לאחר שהנתבעת לא קיימה את ההסכם עמו ולא השיבה לקריאותיו במועד.

    

3. בכתב ההגנה התמציתי שהגישה הנתבעת אישרה האחרונה כי התובע התקשר עמה בהסכמים כאמור. ביום 16.12.2013 פנה אליה בבקשה לבטל את השירות. אף שחלפו למעלה משלוש שנים מיום החתימה על ההסכם הראשון, בעוד שהחוק מתיר לבטל עסקה כזו תוך 14 יום בלבד, אפשרה הנתבעת לתובע לבטל את ההסכם. הנתבעת הסכימה להשיב לתובע את הסכומים המגיעים לו באופן יחסי, בקיזוז הפרמיה עבור חודשי השירות שעברו, השלמה למינימום פרמיה בגין קיצור העסקה ודמי ביטול מינימליים כפי שמתיר חוק הגנת הצרכן. התובע סירב לחתום על גמר החשבון ולפיכך העסקה לא בוטלה. נטען כי התובע בעצמו מודה כי גם לפי החישוב שלו ההחזר המגיע לו מסתכם בסך של 2,122 ש"ח, אך הוא תובע סכום של 5,966.6 ש"ח. התובע מתעלם מהעובדה כי בהתאם למחירון הנתבעת עליו להיות תחת ההסכם לפחות 48 חודשים כדי ליהנות מהפרמיה הנמוכה שניתנה לו. המחירון צורף כנספח לכתב ההגנה. כמו כן מתעלם התובע מחובתו לשלם דמי ביטול בסך של 100 ש"ח ואת עלות סליקת העסקה באמצעות חברת האשראי. על כן סבורה הנתבעת כי התובע זכאי לתשלום סך של 1,006 ש"ח בלבד.

    

4. בדיון שהתקיים לפניי הסכימה הנתבעת להשיב לתובע, לפנים משורת הדין ובלא להודות בכל טענה, סך של 2,250 ש"ח. התובע סירב לכך ועמד על קבלת פסק דין.

    

5. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות שצורף להם, באתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. מקובלת עליי טענת התובע כי בנסיבות שהוכחו הוא היה זכאי לבטל את ההסכמים ללא כל תנאי ולזכות בהשבה של הסכום ששילם מראש בגין חודשים שבהם לא יקבל שירות. בתחתית ההסכם הראשון צוין במפורש: "זמן מתן שירות לכל המכשירים עד 48 שעות. במידה והלקוח ירצה לבטל את השירות לפני תום התקופה יהיה רשאי לבטל ולקבל את כספו הנותר היחסי בחזרה מבלי שיהיה חייב לנמק את שיקוליו להפסקת השירות". בהיעדר כל התייחסות לטענה זו מצד הנתבעת, מקובלת עליי גרסת התובע כאמור בסעיף 2.4 לכתב התביעה שלפיה זהו תנאי הגובר על האמור בסעיפים 3 ו-11 לכתב השירות (בשני ההסכמים), ובו מתחייבת הנתבעת להעניק לתובע שירות בתוך 48 שעות ממועד הקריאה (ולא בתוך שלושה ימי עבודה כפי שנכתב בסעיף 3 לכתב השירות); וכי התובע זכאי לבטל את ההסכם בכל עת וללא נימוק, ובמצב כזה יהיה זכאי להשבה של הסכום ששילם מראש בגין שירותים שלא יצרוך לאחר ביטל את ההסכם. לא צוין כי ההשבה כפופה לניכויים או הפחתות כלשהם, לרבות בעניין "פרמיה מינימלית", דמי ביטול או ניכוי הוצאות. ממילא לא הוכח שמחירון הנתבעת והתנאי הנקוב בו בדבר מספר מינימלי של חודשים המהווה תנאי לקבלת הנחה הוא חלק בלתי נפרד מהחוזה, ושהתובע ידע עליו והסכים לו. די בכך כדי לקבוע שדין התביעה להתקבל בכל שאמור בסכום הקרן, וזאת בלא להביע עמדה בדבר זכותו של התובע לבטל את העסקה בהיותה "עסקה מתמשכת" כהגדרתה בסעיף 13ג לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ובהתאם לסעיף 13ד לחוק זה. אף אין לקבל את התניית הביטול וההשבה בהסכמת התובע להסדר שהציעה הנתבעת ולחתימה על "גמר חשבון". משביטל התובע את ההסכם, ולכך גם הסכימה הנתבעת, קמה זכותו להשבה. על כן היה על הנתבעת להשיב לתובע מידית את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. משכך ראיתי לפסוק לתובע הפרשי הצמדה וריבית כפי שביקש בסך של 41 ש"ח.