אליהו נ' שמעון

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1.הצדדים היו מעורבים בתאונת דרכים ביציאה ממושב בית נחמיה.

2.לטענת התובע, הוא רכב על קטנוע כאשר חלף על פני היציאה מהמושב, ואז יצא הנתבע עם רכבו וחסם את דרכו ובכך גרם לתאונה. התובע הגיש שרטוט של הצומת וסימן את מקום התאונה בצדו הימני של נתיב הנסיעה, בסמוך מאוד לקו העצירה בכיוון נסיעת הנתבע.

3.לטענת הנתבע, עצר בצומת שבו יש תמרור עצור והמתין עד שרכבים שבאו משמאל יעצרו ויאפשרו לו לצאת אל תוך הצומת ולפנות שמאלה, כאשר תוך כדי הפניה, הגיע משמאלו התובע, שעקף את הרכבים העומדים, ככל הנראה תוך כדי שעקף פס לבן, ופגע בצדו השמאלי של הרכב. הנתבע העיד, כי התאונה היתה בסמוך למרכז הצומת, בסמוך לקו ההפרדה שבין שני הנתיבים.

4.התובע הגיש "תביעת הפסדים", קרי, דרישה לפיצוי בגין ההפסדים שנגרמו לו, לאחר שהפעיל את פוליסת הביטוח המקיף שיש לרכבו, שילם השתתפות עצמית, נשא בעלות התייקרות הפוליסה, השקיע זמן ומאמץ לתיקון הרכב שנפגע וכד'. בין ההוצאות להן טען, נכלל תשלום לשמאי בסך 450 ₪, עבור הכנת חוות דעת בנוגע לנזקים שנגרמו לקטנוע.

לאחר הדיון, בהתאם לרשות שניתנה, הגיש התובע אסמכתאות לנזקים שנגרמו לו לטענתו בגין התאונה. הנתבע הגיש אף הוא מסמכים מטעמו, צירף את תמונות הנזק הצבעוניות כפי שצולמו על ידי השמאי מטעמו, ועותק מדרישת השיבוב שהגישה מבטחת התובע, בו נכללה בקשה להשיב את שכר השמאי בסל 450 ₪.

דיון והכרעה

5.    מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפניי מדובר בגרסה מול גרסה ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.

6.    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ראיתי את תמונות מקום האירוע שהוגשו על ידי הנתבע, ושמעתי את שני הנהגים, הגעתי למסקנה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע, וזאת בשל אלה:

ראשית, הטענה כי התובע עקף רכבים עומדים הינה טענת הגנה, כאשר הנטל להוכיחה מוטל על הנתבע. בדומה, על הנתבע להוכיח טענות הגנה שעניינן מיקום התאונה בתוך הצומת, קיומו של עומס תנועה משמעותי שתואר על ידו כפקק תנועה, נהיגה של התובע באופן פרוע ותוך חציית פס הפרדה לבן רצוף.

למעט טענה בעלמא כי כך היו פני הדברים, לא הובאה כל ראיה נוספת מטעם הנתבע, למשל, צילום של הרכבים במקום האירוע ובטרם הוזזו. לעניין זה אציין, כי הנתבע אישר בעדותו שעצר את הרכב במרכז הצומת ויצא ממנו כדי לעזור לתובע לקום, בטרם הזיז את הרכב לצד הדרך. לא היתה כל מניעה כי הנתבע יתעד את מיקום עצירת רכבו.

זאת ועוד, הנתבע העיד כי רכב שהגיע משמאלו עצר כדי לתת לו לעבור, ולאחר התאונה לא מצא לנכון לרשום את מס' הרכב או לבקש את פרטי הנהגת, למרות שהיה מעורב בתאונה אשר לגישתו הוא אינו אחראי לה.

שנית, גם לפי גרסת הנתבע אין חולק כי זכות הקדימה בצומת הינה של התובע שנוסע בדרך הראשית, כאשר בכיוון נסיעתו של הנתבע יש תמרור המחייב עצירה ומתן זכות קדימה.

שלישית, בשל קיומן של גרסאות שונות של הנתבע בנוגע לאירועים נושא הליך זה, נפגמה מהימנותו של הנתבע.

בכתב ההגנה תוארה התאונה כך (סעיף 2):

"ביום האירוע נסע רכב הנתבע ביציאה ממושב נחמיה בצומת T בו מבקש לפנות שמאלה, עת רכבים משמאל עצרו בשל עומס תנועה ולא חסמו את הצומת התאפשר לרכב הנתבע לצאת, עת רכב נהג הנתבע הביט לימין הגיח רכב התובע רכוב על קטנוע, עקף בפראות את הפקק שנוצר בקו לבן פגע ברכב המבוטח".

בשונה מכך, במסמך נ/1, הוא תרשים שערך הנתבע, נרשם על ידי הנתבע תיאור התאונה כך:

"בעל הרכב הפרטי קיבל זכות קדימה מרכב שהגיע מצד שמאל כדי לחצות את הנתיב ולהשתלב לכיוון דרום – כביש אחד כאשר רוכב דו גלגלי עקף את הפקק מצד שמאל ונכנס ברכב הפרטי (אני) שהיה כבר באמצע הצומת".

מכאן, כי תיאור התאונה בכתב ההגנה כולל עניינים עובדתיים שלא תואמים את תיאור התאונה של הנתבע, כדוגמת עקיפה בפראות ומעבר על פני פס לבן. בשל כך, נפגעת מהימנותו של הנתבע אשר מוסר גרסה אחת בכתב יד על גבי טופס שככל הנראה נשלח למבטחת, וגרסה אחרת בכתב טענות שמוגש לבית המשפט.