ישראלי נ' קונסטנטין

לפני תביעה על סך 13,000 ₪, שעניינה נזקים שנגרמו לרכב התובע בתאונת דרכים.

בהתאם לחוות דעת השמאי ולחשבונית שצירף התובע נטען כי הנזקים שנגרמו לרכבו הם בסך 11,701 ₪ ושכר השמאי עמד על סך 800 ₪. יתרת סכום התביעה (כ-500 ₪) לא פורטה.

הנתבע לא כפר בנסיבות התאונה אולם טען כי נזקי התובע הנתבעים מופרזים מאד. הנתבע העלה בכתב ההגנה טענות ביחס לחוות דעת השמאי (למשל, כי התייחסה לעלות חלפים חדשים ביחס לרכב התובע שאינו חדש); כי לא צורפה קבלה המלמדת על תשלום בפועל; כי התמונות שצורפו הן חלקיות ולא תומכות בטענות התובע. הנתבע צירף לכתב ההגנה הצעת מחיר על סכום נמוך מטענת התובע.

בדיון חזרו הצדדים על טענותיהם. הנתבע טען כי ניתן היה לבצע את התיקון במחיר נמוך יותר, וביקש להודיע לבית המשפט אם בכוונתו לזמן לעדות את שמאי התובע.

בהודעה שהוגשה לתיק בית המשפט לאחר הדיון הודיע הנתבע, באמצעות עו"ד מטעמו, כי הוא מוותר על זימון השמאי מטעמי יכולת כלכלית ומבקש כי הכרעת בית המשפט תינתן על סמך המצוי בתיק (יצוין כי ההודעה הוגשה על ידי הנתבע באמצעות עו"ד ונקבע כי תימחק מהתיק, משלא ניתן היתר לייצוג. עם זאת, כפי שנקבע – העדר הודעה מן הנתבע מהווה הסכמה להכרעה על סמך המצוי בתיק ממילא, ועל כן כך או כך תוכרע המחלוקת על סמך המסמכים שבתיק בית המשפט בלבד).

הנטל להוכיח את התביעה מוטל על כתפי התובע. המוציא מחברו – עליו הראיה. על התובע להוכיח הן את אחריותו של הנתבע לנזקים והן את שיעורם.

במקרה דנן, מצאתי כי עלה בידי התובע להרים נטלים אלו.

אין מחלוקת, כאמור, באשר לנסיבות התאונה ומשכך – לאחריותו של הנתבע לנזקי התובע.