חסניין נ' שושני ואח'

בפני תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב בתאונת דרכים שארעה ביום 12.1.2017.

ואלה נסיבות המקרה הנצרכות להכרעה בתביעה:

ע"פ כתב התביעה, במהלך נסיעה בכניסה לאזור התעשיה הצפוני בלוד, עקף רכב הנתבע את הרכב שבבעלות התובע בניגוד לסימון קו הפרדה רצוף וגרם לו לנזק בצידו השמאלי הקדמי.

בכתב ההגנה טען הנתבע כי הוא נהג כדין במסלול השמאלי בדרך ולפתע סטה רכב התובע לכיוונו מהמסלול הימני, פגע בו בצידו הימני האחורי וגרם לו לנזק.

בדיון בפני העידו התובע, רעייתו שנהגה ברכב בעת אירוע התאונה, וכן הנתבע. כמו כן הציג התובע תשריט של מקום התאונה וכן הוצג מיקום התאונה בתוכנת GOOGLE MAPS.

נהגת רכב התובע טענה כי היא נהגה במסלול השמאלי ולפתע הנתבע שהיה מאחוריה, עקף אותה משמאל, תוך שהוא עוקף קו הפרדה רצוף וזאת במטרה להשתלב לפניה פניה ימינה. כשניסה לבצע זאת פגע בה באמצעות חלקו הימני האחורי בחלקו הקדמי השמאלי של רכבה. לטענתה היו פניה מועדות להמשיך ישר בכיכר.

הנתבע העיד כי פניו היו מועדות לתחנת התדלוק שמצויה אחר הכיכר בכיוון ישר וכי הוא היה זה שנסע במסלול השמאלי. לטענתו נהגת התובעת היא שנהגה במסלול הימני והיא שסטתה לכיוון רכבו. לטענתו נהגת רכב התובע כלל לא עצרה והוא נאלץ לחסום את דרכה כדי שיוכלו להחליף פרטי ביטוח.

בנו של התובע העיד כי הגיע למקום התאונה וכי מאוחר יותר הגיע למקום עבודתו של הנתבע כדי לקבל ממנו שוב את פרטי הביטוח.

הנתבעת 2 טענה כי דו"ח השמאי נערך בחלוף כחצי שנה ממועד האירוע ולפיכך ניתק הקשר הסיבתי בין הנזקים עליהם הצביע דו"ח השמאי לבין אירוע התאונה. התובע מצידו הסביר כי פנה להכנת חוו"ד שמאי רק לאחר שהוגשה כנגדו תביעה מטעמה של הנתבעת 2.

דיון ומסקנות-

לאחר שהאזנתי לעדויות הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות ובחומרים שהוגשו מטעמם ובחנתי את אזור אירוע התאונה, אני סבורה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו.

כלל נקוט במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר: על התובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיה ממשית, כדי שיוכל לקבל סעד בבית המשפט.

בענייננו, כאשר הובאו לפני גרסאות סותרות, המכחישות זו את זו, בלא שהובאה כל ראיה חיצונית נוספת שיש בה כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובע, ומבלי שהתובע הצליח לטעת ספק בגרסת הנתבע, המשמעות היא שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות והאם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.