תבור נ' גולן טלקום בע"מ

לפניי תביעת התובע, שהיה לקוח של הנתבעת, בחבילה המקנה שירותי שיחות וגלישה באינטרנט בארץ ובחו"ל במדינות מסויימות.

התובע טס לקנדה, שאינה כלולה במדינות בחבילה, וידא מראש כי הגלישה שם חסומה (נספח 4 לכתב התביעה), ולדבריו לא גלש בפועל בתקופת שהותו שם מיום 1/2/16 עד 11/2/16. אף על פי כן קיבל חיובים בגין גלישה בסכום מצטבר של כ-480 ₪ (נספח 6). התובע התריע על כך בפני הנתבעת מיד, התכתב עם נציגיה לפחות בתקופה שמיום 14/2/16 עד 15/2/16 והובטח לו כי העניין ייבדק (נספחים 8-10 ות/1). ביום 22/3/16 קיבל מאת הנתבעת הודעה כי החיוב שלו לא כובד (נספח 5), כי הוא מנותק משירותי שיחות לחו"ל, מחו"ל ושירותי פרימיום, וכי בעוד חמישה ימים ינותק כליל. התובע השיב מיידית, ביקש כי לא ינותקו ארבעת הקווים לאור הנזק הצפוי לו, וחזר על טענותיו (נספח 7).

התובע נייד את הקווים לחברה אחרת, ולטענתו הוא משלם עכשיו סכומים גבוהים בהרבה, מאחר ותעריפי הנתבעת היו נמוכים בצורה משמעותית.

התביעה הוגשה על הסך 12,200 ₪, בהתבסס על זכאותו של התובע להנות מחבילת הגלישה במשך 30 יום, עבור גלישה בחו"ל ושיחות מחו"ל. התובע העריך את נזקו על בסיס החיובים, בהם חוייב, לעומת החיובים, הכלולים בחבילה בסך 7,000 ₪ עבור גלישה ו-2,400 ₪ עבור שיחות; עבור תשלום מראש עבור שלושה קווים בסך 300 ₪; עלות גבוהה יותר של שירותי חברות מתחרות, 1,500 ₪ ועלות הטיפול, הטרדה ויעוץ בסך 1,000 ₪.

הנתבעת טענה, והדבר אושר על ידי התובע, כי בפועל הוא לא חוייב בכל סכום בגין הגלישה בחו"ל (פרוטוקול, עמ' 1, שורה 13). הנתבעת הכירה בטעותה, לרבות בכך שניסתה לחייב את התובע בסכום השגוי, אך טענה כי התובע ביטל את ההרשאה לכרטיס האשראי. הנתבעת טענה כי תקלה הביאה לאי חסימת הגלישה בקנדה, אך עמדה על כך שהתובע גלש בפועל. הנתבעת טענה כי הנזק הנתבע ע"י התובע מופרז, חסר בסיס ולא הוכח כלל כי נגרם לו. הנתבעת טענה גם לחסינות לפי חוק התקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

הנתבעת הפנתה לתכתובות, בהן אישר התובע בעצמו, כבר ביום 14/2/16 כי נאמר לו שחיובי הביניים יבוטלו. הנתבעת טוענת כי מאחר והתובע ביטל את ההוראה לחיוב החשבון בגין כל הקווים ובגין כל השימושים, ללא המתנה לסגירת החשבונית, נשלחה התראת הניתוק החלקי. הנתבעת מאשרת כי התובע נייד את הקווים לחברה מתחרה ביום 24/3/16, ללא המתנה להסדרת העניין והסרת החסימה. לכתב ההגנה צורפו הסכמי ההתקשרות (נספח א' לכתב ההגנה), וחשבוניות הזיכוי, שהונפקו ביום 10/4/16 (נספח ב'). בדיון הוסיפה הנתבעת טענה לפיה התובע לא שילם עבור השירותים, שקיבל ממנה בחודש האחרון להתקשרות, בכך שלא פרע את החשבונית, שהוצגה ביום 25/2/16.

לאחר שעיינתי במסמכים ושמעתי את הצדדים, אני מחליטה לקבל את התביעה, אם כי לא בסכום שנתבע, ולא על בסיס חישובי התובע.

הנתבעת לא הפרה את הוראות סעיף 13ד1(א) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, בכך שלא גבתה ממנו סכומים ביתר. התובע לא ציין בכתב התביעה שביטל את הוראת הקבע, ולא חוייב בפועל אפילו על הסכום הנמוך, שהיה עליו לשלם עבור החבילה בכל הקווים. בכך התעשר התובע על חשבון הנתבעת.

אין להלין על התובע, שביטל את ההרשאה לחיוב חשבונו, לאחר שלא ראה הוכחה לכך שלא יחוייב בחיוב היתר בסך כ-500 ₪, ואיש מן הצדדים לא הציג את פירוט החשבונית, שהוגשה לגביה ביום 25/2/16 או אף את סכומה. חשבוניות הזיכוי הוצאו רק ביום 10/4/16 ויש יסוד לטענת התובע כי אלמלא הכחשת העסקה מול חברת האשראי, היתה הנתבעת גובה את הסכומים. עם זאת, היה על התובע לשלם את יתרת סכום החשבונית בגין השימוש שכן עשה בקווים.

המעבר לחברה מתחרה לאחר ההתראה ששלחה הנתבעת ביום 22/3/16, היה סביר במסגרת חובת הקטנת הנזק, ועל הנתבעת היה לחזור בה מההתראה מיום 22/3/16 עם קבלת פניית התובע מאותו יום. התובע היה צפוי לנזק בלתי מידתי, לו היתה הנתבעת מנתקת אותו משירותיה, ואכן, כך איבדה הנתבעת לקוח משנת 2014.

הנתבעת מודה באחריותה לחיוב בניגוד למוסכם, אך לטענתה תיקנה את המחדל.