ת"ק 5268-11-15 נרקיס נ' כחלון

לפניי תביעה כספית להשבת סכום ערבות שחתם התובע לנתבע לצורכי קבלת הלוואה ושנגבה מהתובע בהליכי הוצאה לפועל לאחר שלא פרע הנתבע את הלוואתו.

לטענת התובע, מספר חודשים לאחר שנכשל קשר עסקי של פיצריה בינו לבין הנתבע הוא נענה בחיוב לבקשת הנתבע וערב לו בשיק על סך 30,000 ₪ למטרת הלוואה אישית, כאשר בהתאם להסכמה בין הצדדים פירעון ההלוואה אמור היה להיות תוך פחות מ- 3 חודשים כאשר הכסף בגין ההלוואה אמור היה להגיע ממכירת ביתו של הנתבע, שנמכר בסופו של יום בשנת 2010 תמורת 2.65 מיליון ₪.

בהתאם לכך, נחתם הסכם בין הצדדים לפיו הנתבע אחראי באופן מלא לפירעון ההלוואה וממילא התחייב לו כי שיק הערבות לא ייפרע.

בפועל, לטענת התובע, לאחר כ-4 שנים בהן הניח כי נושא ההלוואה האישית של הנתבע הוסדר, נפתחו נגדו לתדהמתו הליכי גבייה בגין אותו השיק, כאשר בסופו של יום ולאחר שפנה אל הנתבע בבקשה כי יעמוד בהסכם וידאג להסדרת החוב ולאחר שנשלל רישיון נהיגתו, ועוכבה יציאתו מהארץ שילם בלית ברירה -במסגרת הוצאה לפועל- את סכום השיק בסך 30,000 ₪ בתוספת ריביות והצמדה, ובסך הכל 42,396 ₪ אותם הוא תובע בתביעה זו בכפוף לסכום המקסימלי המותר בבית המשפט לתביעות קטנות.

הנתבע מצדו מכחיש את המיוחס לו בכתב התביעה, שכן לטענתו ההלוואה הייתה כתוצאה ממערכת יחסים עסקית שבין הצדדים וממילא כמחציתה בסך כ 13,000 ₪ הוא פרע לאותו משרד לו ניתן השיק במקור.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את טענות הצדדים בעל פה, ולאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

ת/1 הוא הסכם שבין התובע לבין הנתבע. הסכם זה מדבר בעד עצמו. המדובר בשיק עירבון על סך 30,000 ₪ שניתן לנתבע לצורך פירעון הלוואה שלקח כאשר הנתבע באופן מפורש מתחייב כי הוא "אחראי באופן מלא לפירעון ההלוואה".

שוכנעתי כי הלוואה זו אינה קשורה לקשר העסקי שהיה בין התובע לנתבע. בעניין זה, הנתבע, מעבר לטענות הכחשה גורפות כלליות של החוב כלפי התובע לא תמך טענותיו בראיות כלשהן וממילא כל גרסתו בדבר העדר חובו הן טענות בעלמא שלא הוכחו.